​

​

 

ששה תפוחי אדמה

 

"אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, שש..." אולק, אחי הקטן עמד ליד הכיריים וספר את ששת תפוחי-האדמה האחרונים, שהתבשלו בתוך הסיר. בניק, אחי הגדול בן האחת-עשרה, עמד לידו והתבונן אף הוא לתוך הסיר.
"אחת, שתיים, שלוש..." שוב ושוב חזר אולק בן השש, וספר את התפודים.
"אולי די. די לספור, אולק" הפסקתיו, אני, אחותם בת התשע, "אתה חושב שאם תמנה אותם בלי הרף יתרבו תפוחי-האדמה בסיר?"
"מה אכפת לך?" התריס אולק לעומתי.
"אכפת לי כן! אולי תכסה את הסיר, בניק" הצעתי.
"לא צריך!" התריס אולק.
"אבל אם תכסו את הסיר, יתבשלו התפודים מהר יותר" הסברתי.
"אבל אני רוצה לראות אותם כל הזמן!" הפציר אולק.
בניק לא התערב. עמד ושתק. הא כך, הרהרתי תוך ויתור, והמשכתי לפרוש את שמיכות הפשתן הדקות על שלושת דרגשי העץ הצרים. אבי התקין אותם במיוחד לחדר זה. כי למיטות לא הספיק המקום. באותם הימים היה הגטו צר מלהכיל את כל המגורשים לתוכו, ורבים נאלצו לגור בבית המדרש ובפרוזדורי הבתים.
"תגיד, בניק" תמה אחי הקטן, "מה קורה לתפודים כשהם מתבשלים?"
"אוכלים אותם" השיב בניק.
"לא לזה התכוונתי"
"אז למה אתה מתכוון?" שאל בניק.
"אני מתכוון אם הם מתנפחים או מצטמקים?"
בניק חייך.
"הם פשוט מתרככים" אמר.
"ואיך יודעים מתי הם רכים?"
"טועמים אותם" השיב בניק בחיוך.
"אז אני אטעם אותם, מסכימים?" ניסה אולק לשדל את בניק ואותי כשהוא בולע את רוקו.
"מסכימים" אמרתי.
ניגבתי מאבק את דרגשי העץ הצרים. לפני זמן לא רב ישנו גם אמא ואבא בהם. היה צפוף אבל חם. כמה טוב היה להצטנף כך, לתוך חיקה של אמא. עכשיו יש לכל אחד מאיתנו דרגש. שלושתנו יכולים לשכב ברווחה, אך מעדיפים אנו להצטופף בדרגש אחד. כך חם יותר וגם פוחדים פחות. מי יודע היכן אבא ואמא עכשיו. אומרים כי הרגו אותם. הרגו?... וכי אין המוות רק אחת מהצורות של היעלמות, והאדם ממשיך בקיומו במקום כלשהו? – הרהרתי בליבי. זכרתי את סבתי המנוחה, שהייתה אומרת: "האדם אינו מת, רק גופו חדל להרגיש, אך נשמתו עולה למרומים ושוכנת בחיק אלוה." דבריה עזרו לי למצוא מפלט מפחד המוות. לראשונה שמעתיה אומרת זאת כשנולד אחי, שמת בשעת הלידה. זה קרה בהיותנו עוד בעיר מולדתי, זמן קצר אחרי כיבושה ע"י הגרמנים.
אותה שעה הצטנפנו אנחנו, הילדים, בחדר אוכל והקשבנו להתייפחותה של אמא שבקעה מחדר השינה. אחר כך נדמו זעקותיה של אמא וקולו של אבא התחנן ותבע: "עלייך להציל את הילד!" "אדוני הירגע" הגיעה אל אוזנינו תשובתו של הרופא, "אין מה לעשות, הילד אינו חי." ואחרי שהייה קלה הוסיף: "ואולי מוטב כך. לפחות אותו לא תשיג ידם של הנאצים. יהודי אחד. פחות סבל." לפתע קמה מהומה: אבא התפרץ בכעס וקפץ אל הרופא להכותו. הנוכחים בחדר עצרו בעדו והוציאוהו לחדר אוכל.
ראינו אותו משתחרר מידיהם וצונח לתוך הכורסה. הוא כבש ראשו בין שתי ידיו. הבטנו מפוחדים זה בזה ונדחקנו לפינה. למחרת היום התירו לנו להיכנס לחדר המיטות, לראות את אמא. סקרנים עד כדי עצירת הנשימה נכנסנו לחדר. אמא הייתה חיוורת וליוותה בעיניה העצובות והלאות כל תנועה מתנועותינו. סבתי ישבה לידה, התפללה בקול רם ואמרה: "חושה נא, בני הפעוט, ורוץ אל אלוהים ובקש ממנו גורל טוב יותר לבני משפחתך." אחי הבכור הביט בה בעיניו הגדולות והשחורות ושאל: "סבתא, איך את רוצה שירוץ והוא אפילו לא יודע ללכת?" סבתי חייכה בעצב, וענתה: "נכדי היקרים, דעו, שכל אלה אשר בעולם הזה לא ידעו להלך, בעולם הבא שפר חלקם והם אפילו יודעים לעוף..."
אפלולית אפפה את החדר. באוויר נישא משהו מסתורי, מוזר. רחוק מתפישתי. התבוננתי באמא ובחדר עצמו, על רהיטיו הכבדים. חשתי כאילו זו הפעם הראשונה שאני מגלה אותם. משהו העיק עליי. האם הייתה זאת הרגשת אשמה? אכן, אשמה. אני אשמה במותו של אותו פעוט, הרהרתי. עוד בטרם נולד הכינה אותי אימי לקראת בואו. לילות תמימים לא עצמתי עין בשל כך. הוא הטריד אותי, אותו תינוק, חשתי כיצד הוא נעשה עליי למעמסה. ככל שקרב יום הלידה, גבר בי הדיכאון. ואז התפללתי בליבי: אנא, אל יוולד התינוק. לא גיליתי זאת לאיש. אך התבוננתי עכשיו באימי. הציק לי מצפוני. החלטתי להתוודות לפניה ולבקש מחילה. אבל לא עמד לי הכוח. מלאת כעס על עצמי ברחתי החוצה בבכי.
"ללקה! הוספת מלח לתפודים?" החזירני אחי בניק למציאות.
"כן, הוספתי" עניתי.
"נטעם את המים אם הם די מלוחים, הן עליה אי אפשר לסמוך." התערב אולק בשחצנות. הם טעמו מן המים ואני הבטתי בהם בכעס. לעולם אינם סומכים עליי, הרהרתי. אף על פי כן אני אוהבת אותם מאוד. את אחי הגדול אני מעריצה ממש. הוא לעולם אינו מגלה שמץ של פחד או דאגה. לא כן אני. אני מלאת פחדים. מדי פעם, כשאני נזכרת באמא או אבא, הריני נתקפת בבכי איום. בניק גוער בי, ולעיתים אף סוטר לי על מנת להפסיק את הבכי. ואכן אני מפסיקה, גם מבליגה על סטירות הלחי שהוא מנחית עליי. אני חשה מעין יראת כבוד כלפיו. שכן הוא עכשיו מפרנס המשפחה. הוא הוא המספק לנו אוכל. מאז שנשארנו לבדנו לא קרה שנרעב אפילו יום אחד. לעולם אינו מגלה לי כיצד הוא מצליח להשיג את צורכי האוכל, הוא אומר רק: "השגתי וזה העיקר, עכשיו נאכל." איני מפצירה בו כי הוא עקשן. הנה הוא עומד שליו ומסתכל בששת תפוחי האדמה האחרונים. עמידתו זו מרגיעה אותי. אני בטוחה, כי בראשו הקטן כבר הוא מתכנן כיצד יצייד אותנו במזון. גם אחי הקטן שליו. נדמה לי כי גם הוא אינו מודאג לעולם. מדי פעם מביט הוא בבניק וחוזר ומביט בסיר. גם הוא מעריץ את בניק ומנסה לחקות כל תנועה מתנועותיו. הנה שילב בניק את ידיו על החזה וכבר ממהר אולק ומשלב את ידיו הקטנות.
"עוד מעט יהיו מוכנים לאכילה" אומר בניק, ואולק חוזר אחריו: "כן, עוד מעט יהיה אפשר לאכול." למרות ההבדל בגילים, גדולה הקרבה ביניהם. הם חברים טובים, משחקים ומסתודדים יחד. ואילו אותי מנשלים מחברתם. אלי הם פונים רק בדברים ענייניים, כמו למשל: מדוע לא ניקית? או, מדוע לא תפרת? ואם אני מנסה להתערב במשחקיהם, הם מביטים עלי בלעג ודוחים אותי: זה לא בשביל ילדות! הדבר חורה לי מאוד. הם אף סיגלו לעצמם דיבור של ניבול פה, שקודם לכן, כשהיו עוד אמי ואבי עמנו, לא היו מעיזים להשמיעו. עכשיו קולחות המילים הגסות מפיהם ללא מעצור. וכשאני מנסה להעיר, שאין זה נאה כאשר ילדים מדברים גסויות, הם מלגלגים עליי ומכנים אותי "סבתא". האמת, לא ניבול הפה מטריד אותי, אלא העובדה שהם מבודדים אותי. לא פעם אני מעמידה את אחי הגדול על העובדה, שאני גדולה מאולק בשנים, וגם לא כל כך טיפשה, ואז הוא מפטיר לעומתי בהחלטיות: "אני לא אוהב להתעסק עם ילדות. בכלל!"
דפיקות קלות על הדלת נשמעו פתאום. החלפנו מבטים חרדים. ידענו, שאין אלה הגרמנים. הללו לא היו טורחים לדפוק על הדלת.
"ודאי השכנים" הפטיר בניק.
"לפתוח?" שאלתי.
"מוטב לא" פסק אולק, "מיד יבקשו שניתן להם תפוחי אדמה."
"אז מה, נתנהג כאילו אנחנו לא בבית?" שאלתי בלחש.
הדפיקות נישמעו, חלשות כמקודם.
"נפתח" אמר אחי הגדול. "אם ירצו לא ניתן" הוסיף בהחלטיות.
עוד קודם שהספקתי לפתוח את הדלת לרווחה נדחקו פנימה שני ילדים, בני גילנו, בערך. היכרנו אותם בתור "היתומים". הם התייתמו לפנינו. ואימי, בעודה בחיים הייתה מעניקה להם ארוחה חמה פעם בשבוע. היה זה מעין הסדר של קבע: הם היו עוברים מבית לבית ואוכלים כל ארוחה אצל משפחה אחרת. ובלילות ישנו בבית המדרש.
שני הילדים עמדו דמומים, כשהם מחפשים בעיניהם את אימי.
"אמא איננה" אמרתי "לקחו אותה לפני שבוע".
אנחת אכזבה נפלטה מפיהם והילדה אמרה: "אז מה יהיה? אצל מי נאכל?"
הילד משך בכתפיו. נשתררה שתיקה. הבטנו זה בזה. גם אנחנו משכנו בכתפינו ופזלנו לעבר הסיר שעל הכיריים. עתה השגיחו הילדים בסיר המעלה אידים. הביטו לעברו בסקרנות. קרבנו אל התנור, היקפנו את הסיר. גם הם התקרבו. עמדנו שם חמשתנו והבטנו לתוך הסיר הגדול והמפויח. בחדר נישא ריח חמים ומגרה של תפוחי אדמה מבושלים.
הם נשמו עמוקות, והילד אמר: "יום רע היה לנו היום. לא הצלחנו לקבץ כלום." לפתע התפרץ אולק ואמר: "כמה אנחנו?" הוא התחיל לספור והוסיף: "אבל זה יכול להספיק" ומיד ספג דחיפה חזקה ממרפקו של בניק. שני היתומים נראו מיואשים. בניק הביט בהם רגע מהורהר, ולבסוף הפליט: "טוב כל אחד יקבל תפוח."
אולק ניסה להתערב: "תראה, יישאר..." ושוב חטף דחיפה ממרפקו של בניק, שהכריז: "ועכשיו נערוך ארוחה חגיגית."
פנה אליי ושאל: "יש במה לכסות את השולחן?"
"בסדין שבמיטה" עניתי "הוא עוד נקי."
מיהרתי אל הדרגש והוצאתי סדין קרוע. פרשתיו על השולחן. התכונה לקראת הארוחה החגיגית נסכה בנו חדווה. כולם סייעו בעריכת השולחן כשהם מחייכים. אכלנו בתיאבון ובהנאה את התפודים המהבילים. גם לגמנו מן המים הרתוחים, כאילו היה זה מרק. אחי הגדול הגדיל לעשות וחילק את התפוח השישי לחמישה חלקים נוספים.
אחרי הארוחה המשכנו לשבת והתחלנו לשיר שירי שבת- אם כי היה זה יום רביעי... 

    

אקציה

 

שריקות צורמות העירונו משנתנו. הייתה שעת בוקר מוקדמת. אל אוזנינו הגיעו קריאות של אנשי המיליציה. "לצאת כולם! להתרכז בכיכר השוק! כל מי שיסתתר- יירה!"
הקריאות הלכו ונשנו. הבטנו כמאובנים זה בזה.
"מה נעשה, בניק?" שאלתי בפחד.
"נלך. נצא לכיכר."
"לארוז?" שאלתי.
"אין צורך. נלבש מה שאפשר. לא ניקח שום חבילות."
"גם את המעילים נלבש?" שאל אולק.
"גם את המעילים" אמר בניק בספקנות.
"בחום כזה מעילים?"
"הפסיקי לפטפט והתחילי להתלבש. למעילים נזדקק, בלילות כבר קר."
ידי רעדו והתקשיתי להתלבש. בניק עזר לי. הוא עזר גם לאולק, שהסתבך בלבושו. עקבתי אחר בניק. פניו היו שלווים. רק עיניו סקרו אותי ואת אולק חליפות. כמה טוב שיש לי אח כזה, הרהרתי. בלעדיו הייתי אובדת עצות. היינו מוכנים ליציאה. בניק סקר אותנו במבט ואמר: "ועכשיו, הקשיבו. העיקר להחזיק ידיים. להחזיק חזק שלא נאבד זה את זה, מובן?"
הוא נראה גדול, רציני מכפי אחת עשרה שנותיו. התגאיתי בו. לפתתי בחוזקה את ידו הקטנה של אולק ובשניה אחזתי ביד בניק. פנינו לצאת את הבית. לפני המפתן עצרתי בעדם.
"בניק" אמרתי "אולי נסתתר? נעלה לעליית גג."
"מסוכן מידי" אמר אחי "שמעת מה שאמר המיליציונר: כל מי שיסתתר יירה!"
אולק רגז עליי ומשכני. "בואי כבר! תמיד יש לה לזאת מה להציע."
העפתי מבט אחרון לעבר הדירה. נתאוויתי לבכות. מוטב לא להיתפס לרגשנות או בהלה, שיננתי בליבי. יצאנו.
"להחזיק ידיים!" חזר ופקד בניק. הרחוב היה מלא אנשים לבושים בבגדים חורפיים ובידיהם חבילות. כולם מיהרו לכיוון השוק. היו שבכו, היו שנתקפו בהלה והשמיעו קריאות הסטריות תוך הליכה חפוזה. המראה הטיל עליי פחד.
"בניק, אולק, נברח!" הזדעקתי.
"מאוחר מידי הגטו מוקף. הפסיקי לדבר ובואי."
אולק הביט עליי בזעם ואמר "מה לה היום? בניק הוא יותר חכם ממך, ובכן תסמכי עליו ותשתקי." אולק צודק הרהרתי. בניק חכם ויודע בדיוק מה לעשות. רגועה יותר המשכתי ללכת.
"אין צורך לדאוג מה שיקרה לכולם יקרה גם לנו" אמר בניק מהורהר.
בחלונות הבתים הקרובים לכיכר נראו פולנים, שעקבו בחיוך אחר המתרחש. אחד מהם צעק: "היי אתם שם! תנו לי את החבילות! לכם זה לא יביא עוד תועלת." ושני קרא: "ברוך שפטרנו. העיר תתנקה סוף סוף." העפתי מבט לעומתם. הלוואי שתתפגרו!" מלמלתי.
בכיכר השוק פקדו הגרמנים להסתדר בשורות. למקום הגיעו עגלות נהוגות בידי כפריים. "הילדים והזקנים לעלות על העגלות!" נשמעו הפקודות.
"חם לי" התאונן אולק. "אני פושט את המעיל."
"לא אל תעשה זאת" הזהירו בניק. אולק נכנע. שלושתנו עלינו על אחת העגלות. המסע החל לנוע. העיר הסמוכה שאליה הובילונו, שכנה במרחק של ארבעים קילומטר. שורה ארוכה של הולכי רגל הזדנבה בכביש. מכוניות הגסטפו היו עוברות ביעף הלוך וחזור. בפקודות קצרות ונבחניות האיצו בכושלים. את המבוגרים שהסתננו לעגלות, גררו והצליפו בהם בכוח. פעם לפעם צנח מי מן ההולכים, אם מפגיעת כדור ואם מחולשה, והאחרים היו מצטווים לסלק את הגופה לתעלה שבצד הכביש.
אותו יום לפנות ערב הגענו אל העיר היעודה.
הוכנסנו לתוך מגרש מוקף חומה גבוהה, שעליה ניצבו מכונות ירייה. בפתח הצר שבחומה עמדו אנשי ס"ס וחבטו באלות שבידיהם על הנכנסים. בניק חטף מכה על גבו. נבהלתי מעוצמת המכה שפגעה בבניק. אך הוא חייך אלי חלושות ואמר: "את רואה כמה טוב שלבשנו מעילים? כמעט שלא הרגשתי במכה."
מיד פקדו עלינו ברמקולים לשכב. הפקודה לוותה בצרורות ממושכים ממכונות ירייה. הכדורים שרקו, פגעו ברבים אשר לא הספיקו להשתטח. החלל נתמלא זעקות חרדה וכאב. השתטחנו ארצה באימה. שכבנו זה בצד זה בסמוך למשפחה צעירה עם ילד קטן. האישה, פרועת השיער ועיניה גדולות נפחדות, סקרה אותנו.
"ילדים מסכנים", נאנחה. "אומרים יש אלוהים בשמיים- היכן הוא?" התייפחה.
"שמרי כל כוחותייך, שרה" אמר הבעל.
"למה אמא בוכה?" נשמע קולו של הפעוט.
אלוהים, הרהרתי והבטתי בשמיים זרועי הכוכבים.
ובאמת, היכן הוא האלוהים הזה? ואולי יביט בעוד רגע קט למטה ויראה את המתרחש, ואז, ואז יקרה נס... אימצתי את עיני לראות אם אין איזו תנועה חשודה בשמיים, אם לא מתחיל דבר מה להתרחש למעלה. צרור ארוך של כדורים פגע בקרבתנו. נרתעתי בבהלה. חשתי בלחלוחיות מתחת לבגדיי, בלי להרגיש כאב. פתחתי את מעילי וגיליתי, כי כדור נקב את בגדיי ושרט את מותני.
"מזל" נאנח בניק. אותה שעה הבחנו בשלולית דם שנקוותה על-ידנו. הרמתי מעט ראשי. המשפחה עם הילד, שאך זה עתה החלפנו מילים עמה, השתתקה כליל. הם שכבו בלי נוע שלווים ורק כתמי דם נראו על בגדיהם.
"תראה בניק, הם כמו ישנים" אמרתי ונגעתי בילד.
הוא לא זע.
"אל תגעי בהם!" נזעק בניק. אך אני לא יכולתי לגרוע את עיני מהם.
לא הרגשתי פחד, רק מועקה, מועקה חונקת. דבריה של סבתי ניקרו שוב במוחי: הגוף אינו מרגיש דבר, הנשמה – טוב לה, היא שוכנת בחיק אלוה.
"הדם מרטיב אותי, הוא זורם ישר אליי" התלונן אולק.
"בואו נזחל מכאן" הציע בניק.
נדחקנו בזחילה בין השוכבים והתרחקנו מן המקום.
"הנה, כאן" הצביע בניק על פיסת מקום צרה. הצטופפנו. שכנינו, שנדחקו על- ידינו לצד, קיבלונו בטרוניות.
"לא לדחוף! למה באתם הנה? תמצאו לכם מקום אחר!"
לא שעינו לדבריהם. שוב תלינו מבטינו לשמיים, מנסים להבחין באיזה אות, בנס העומד להתחולל...
"כואב לך?" שאל אולק.
"לא רק צורב קצת"
"מחר נחבוש את הפצע" אמר בניק.
"אוי, כוכב נופל" הזדעק אולק.
"חשוב על משאלה טובה" מיהרתי לומר. ואני עצמי עצמתי את עיני וניסיתי לחשוב. אך כל מחשבה לא עלתה על ליבי פרט לכך שאני צמאה ורעבה.
"על מה חשבת?" שאלני אולק.
"על מים" עניתי.
"טיפשה!" הפטיר אולק. "ואתה בניק?"
בניק לא ענה, הוא רק נאנח.
"ואתה, על מה חשבת אתה, אולק?" שאלתי.
"על פגישה עם אמא ואבא" אמר.
"די לדבר" אמר בניק. "תנסו לישון. אחר כך נתחלף."
"טוב" עניתי. התאמצתי להירדם, להסיח את דעתי מהכאבים, מהתכווצויות הרעב. ניסיתי להתרגל לאנחות הפצועים, לבכי התינוקות, לתפילות שנחלשו, ולנשום, בלי לחשוב על כך, את ריח הגוויות, הזיעה והדם.
ארבעה ימים וארבעה לילות נמשך ההרג ונמשכו העינויים על המגרש הזה, בלי שבאו מים או מזון, אל פינו. וביום הרביעי פקדו על אלה שנותרו בחיים לקום, להסתדר בשורות וללכת.
הלכנו כושלים. כמו חיות קטנות, פעורי פה מצימאון, שירכנו רגלינו. התכופפתי וטבלתי את ידי במי שופכין, שזרמו בתעלה פתוחה בצידו של הכביש. טבלתי אותה וליקקתי. גם אולק ובניק עשו כמוני. נזהרנו שלא להתגלות במעשינו לעיני אנשי הס"ס. מאות פולנים סקרנים הביטו עלינו ממרחק ונדו בראשם. איש לא העז להתקרב אלינו. נזכרתי בשיירת שבויי מלחמה פולנים, שעברו דרך עירנו, ואיך רצו אנשי העיר לעומתם והמטירו עליהם דברי מאכל. חבל שאין אנחנו שבויי מלחמה, הרהרתי. לפתע לחש לי בניק.
"ללקה, אני אברח!"
דבריו נתהדהדו באוזניי, כמו רעם. אימה ירדה עליי. ניסיתי להגיב. אך בניק רמז לי לא לגלות זאת לאולק ולהחריש. רעדתי מעוצם המחשבה. אם הוא מפקיר אותנו, הרי זה איום, הרהרתי. אני מחוסרת אונים בלעדיו. אך לא העזתי למחות. ידעתי גם, כי בריחה ביחד היא בלתי אפשרית. התרגשותי גברה ודמעות ניקזו מעיניי. בניק, שקרא את הפחד על פניי, קרב אליי ולחש: "אני אשתדל לעזור לכם, אל תבכי."
ניסיתי להתנחם: אם בניק עושה משהו, הרי שהוא יודע מה הוא עושה. הבנתי לרוחו, אחרי הכול, הוא זריז משלושתנו. ועם זאת החזקתי בידו בחוזקה ולא הוצאתיה מידי, אך הוא השתחרר. ואם יקרה לו משהו, ואם לא יוכל לעזור לנו..? חלחלה אחזה בכל גופי, ודמעות שטפו את פניי. בניק הביט בי ברחמים, אך שתק. אולק העיף עליי מבט של ביטול. גם הוא שתק. ואני מחיתי את פניי בשרוול בלי להשמיע הגה. מעתה עקבתי אחר תנועותיו של בניק. המשכנו ללכת, ועיניו השחורות סקרו בערנות את השטח מסביב. הוא חיפש את הרגע המתאים. המשמרות התדלדלו מעט ונוצר רווח ביניהם. לפתע לחץ את ידי בחוזקה והרפה ממנה, וכהרף עין זינק מתוך השורות, קפץ לתוך הרחוב ונעלם מעיניי.
נשמתי לרווחה. אחי הקטן אפילו לא הבחין בבריחתו. הייתי נרגשת. רעדתי בכל גופי. הטיתי את אוזניי במאמץ לשמוע אם אין מגיעות יריות, או צעקות, מהכיוון שאליו נמלט בניק. לא נשמע דבר. המזל שיחק לו, כי רבים שניסו לעשות כמוהו נורו במקום. אחי הקטן הבחין במאוחר שבניק איננו. תחילה חיפש אחריו בעיניו, אחר שאל: "איפה בניק?"
"ברח" אמרתי. הוא פנה לרוץ בעקבותיו, ניסה לצאת מן השורה, אך משכתיו אלי בכוח. "לא אולק, הם יהרגו אותך!" ובו ברגע שרק כדור סמוך לאולק והתנפץ על אבני הכביש. אולק לא העיז עוד לצאת מן השורה. רק רטן בדמעות. "את אשמה בהכול! הוא לא יכול היה לסבול את הבכיות שלך כל הזמן! לכן ברח. בגללך!"
לא עניתי. רק לחצתי את ידו לבל יתחמק ממני.  אחרי כיברת דרך הוא נראה שהשלים עם המצב. צעד בסמוך אלי, ראשו מושפל. היה חיוור ומדוכדך. פעם בפעם היה מרים את מבטו בשומעו קול שדמה לקולו של בניק. הגענו סמוך למסילה. מעברו השני של הכביש השתרע רחוב. צמאים ועייפים עד טירוף לטשנו עיניים אל הבתים הקטנים, אל החצרות, שמהם הזדקרו סילוני בארות המים. הרחוב היה ריק מאדם. שמש יולי יקדה על ראשנו בלי רחמנות. כמהופנטים פשטו האנשים צוואריהם לעבר הבארות. הפיתוי היה חזק מדי. מתוך קהל היושבים קמו אחדים, נועזים, זינקו ופרצו לתוך החצרות. החיילים מיהרו אחריהם. ברגע שנראו אנשים אלה שנית על הכביש הוטח מטר יריות. ההרוגים נשארו מוטלים על הכביש מתבוססים בדמם. הפצועים זחלו חזרה אל בין השורות. הסיכון לא הרתיע רבים אחרים לעשות כמוהם.
"אולק, שב ואל תזוז. אני אביא מים," אמרתי לפתע.
"גם אני, גם אני ארוץ לשם" התעקש אולק.
"לא! אתה עלול להפגע."
"מה אכפת לך? אני יודע לרוץ יותר טוב ממך."
"אתה חייב להישמע לדבריי. אתה חייב. אני אמות אם יקרה לך משהו."
"אבל גם אני רוצה לשתות."
"אני אביא לך, אני נשבעת להביא לך, אם רק תבטיח לשבת בשקט ולא לזוז מן המקום."
"את מרשעת!" הטיח אולק לעומתי.
"אם תיפגע חלילה, מה אומר לאמא ואבא לאחר שאפגוש אותם? הם יאשימו אותי שלא השגחתי עליך. בבקשה ממך, אולק, אל תתעקש. תראה שאני אביא את המים" התחננתי אליו.
"אילו בניק היה כאן, הייתי בטוח שהוא יביא, אבל את..." רטן אולק.
"הנח לי לנסות, רק לנסות, טוב?"
אולק העיף עליי מבט מתחת למצחו הבולט. "טוב" הפטיר בחצי פה "אבל, מהר!"
זינקתי בקרב קבוצה קטנה, שפרצה לחצר. ליד הבאר הייתה מונחת קערה עם מים דלוחים, מצאתי בקבוק, שברתי את פייתו והספקתי למלא את חציו. החיילים המזויינים, שעקבו אחר המתרחש, החלו לגרש את המתפרצים. רצנו חזרה. על הכביש הומטר עלינו מטר יריות. אני הגעתי לשורה בשלום, כשאחי מחבקני בשתי ידיו בהתרגשות. הגשתי לאולק את הבקבוק. הוא שתה בתאוותנות. עשרות ידיים הושטו לעבר הבקבוק, אך הוא היה כבר ריק. מכונית שחורה נעצרה במקום. הנהג מיהר לפתוח את דלת המכונית. קצין גרמני מפוטם וסמוק פנים יצא מתוכה בארשת זעם. הוא צרח על חיילי המשמר. אחר סקר את היושבים במבט מרושע. אדם פצוע קשה זחל על הכביש, נאנק וקרא לעזרה. הגרמני הביט בסלידה בפצוע ופקד עליו להתקרב. הפצוע זחל עד לרגלי הקצין בהשאירו אחריו על הכביש שובל של דם. הקצין הבזיק מבט על היושבים, אחר שהתמתח ופנה אל הפצוע, בהרמת קול, כמנסה להוכיח דבק מה: "מה אתה חפץ?"
הפצוע ענה בחירחור: "מים, מעט מים."
"תיכף תרווה את צמאונך, יהודי נאלח" בבת צחוק זדונית שלף אקדח קטן, מוזהב, שהתנוצץ בשמש, וירה שתי יריות בקודקודו של הפצוע. האיש לא נע עוד. אולק נצמד אליי ואני לפתתי בכוח את גופו הרוטט.
"למה הוא הרג את האיש!" התאונן אולק בלחש.
"אל תדבר עכשיו" עקבנו בפחד אחר הקצין, שנכנס לתוך מכוניתו, עד שנתרחקה מן המקום. אולק נשם לרווחה ואמר: "טוב לפחות שלא ירה בנו." ואחר הוסיף: "יבש לי בפה, ללקה, עד שקשה לי לנשום."
"עוד מעט, אולק. עוד מעט יהיה לנו הכול, תראה." ניחמתיו. במעט הרוק, אשר היה בפי, הרטבתי את שפתיו היבשות והסדוקות.
מטחי יריות הוטחו עלינו שוב ושוב, ואני נעשינו אדישים אליהם. גם אל המתים היבטנו עכשיו בשוויון נפש. שיקשוק רכבת מתקרבת ברעש במסילה הסמוכה הוציאנו מן הקיפאון. "זה בשבילנו!" הרכבת נעצרה בחריקת בלמים דלתות קרונות המשא החלו להיפתח זו אחר זו. הכדורים שרקו כמו בשדה קרב. נשמעו פקודות מקוטעות: "להיכנס לקרונות!" קמנו על רגלינו.
המון החל לנוע.

 

לנשום! לנשום!

 

"אל תמעכו אותנו! אל תמעכו!" צעקנו אולק ואני, כשאנו נישאים ממש באוויר על ידי ההמון, שנע בבהלה לעבר הקרונות. צרורות של יריות נשמעו שוב מאחורינו, מישהו נפל, אך מיד נעלם מתחת לרגלי ההמון.
"אולק תפוס את ידי. נסה, נסה מהר! כי אחרת יפרידו בינינו. אתה לא יכול? לפחות הרם את ידך למעלה, כדי שאראה היכן אתה. אל תבכה, אולק. בעוד רגע נהיה בקרון ושם יהיה קל יותר. אומרים שהכינו מים בשבילנו בתוך הקרונות. כן מים".
"מים! מים!" נשמעו קריאות מכל עבר מפיותיהם החרבים של אלפי אנשים. צרורות של יריות הומטרו הפעם בלי הרף. האנשים היו אחוזי טירוף. סוף סוף היינו בפנים.
"אולק תן לי את ידך! נידחק שמה, לפינה. יהיה יותר אוויר."
"אומרים שיש כאן מים? היכן המים!" נשמעו קריאות.
"יכול להיות שיתנו אחר כך" העיר מישהו. מיד נסגרו דלתות ההזזה ברעש. בן רגע נעשה חם ומחניק. טירוף ועלפון הציצו מעיני האנשים. קריאות של יאוש והתפרצויות היסטריות. החזקים יותר כבשו להם מקום ליד החרכים שבדלת, או ליד האשנבים הקטנים, שהיו חסומים בסורג עשוי חוטי-תיל.
"מה אתה רוצה אולק, לפשוט את הבגדים? אתה צודק, כולם עושים זאת. אבל אין בי כוח, אולק. אין לי אוויר. אל תתחמק ממני, אל תתרחק, אתה תאבד, ולי אין כוח להחזיק בך. אולי נבקש מהאיש הזה... עזור לנו בבקשה, לפשוט את בגדינו."
"תודה, אתה הכרת את אבא? לא, אין אנו יודעים היכן אבא. הגרמנים תפסו אותו ברחוב עוד באקציה הראשונה, לפני שנה. אמא? הרגו אותה לפני חודש. תודה לך. אתה אדם טוב. כן... אולק! איפה הוא האדם הזה – דורכים עליו?"
לפתע דחף מישהו את אולק. הילד נפל. האיש ניסה לעבור עליו. אולק צעק. קרא בשמי. מיד הסתערתי על האיש בנשיכות ובמכות אגרוף.
"אולק, קום! נשוך אותו! נשוך חזק!"
אחרי מאבק קצר וסוער הצליח אולק להיחלץ ולקום על רגליו.
"אל תניח שיפילו אותך. עמוד על רגליך. חזק, ככה... אני יודעת, אולק: אנחנו עומדים על מישהו. אל תשים לב. אנחנו לא כל-כך כבדים. מה היא שותה? כן, זהו שתן. אבל... לי אין, אולק. אין לי כלום בבטן. אפילו טיפה אחת. אל תתרחק ממני. ידרכו עליך. אל תתרחק. תן לי את ידך. אולק אולק אולק!"
קריאתי הייתה - לחישה חרוכה.
שוב לא ראיתי את אחי הקטן.
ניסיתי לחפש אותו. הקרון היה מלא בגופות עירומים וזוחלים. נשכתי ושרטתי כדי לפנות לי דרך ולהגן על חיי. כך עברתי מקצהו האחד של הקרון לקצהו השני. ולפתע הזדקרה רגל קטנה מתוך ערימת גופות, רגל ועליה גרב מוכר. גרב של אחי הקטן!
משכתי. הדפתי. מישהו עזר לי. הצלחתי לחלץ אותו מבין הגופות. אחי, אחי הקטן! מראהו היה כאילו נרדם, פעור פה, אך אני לא הצלחתי להעירו עוד. לפתתי את הגופה בחוזקה אימצתי אותה אל חזי.
זעקתי, ללא קול.
בכיתי, ללא דמעות.
התנועעתי אנה ואנה כשהגופה בזרועותי. פתאום הופלתי. שכבתי, כשמתחתי גופתו של אחי ומעלי זוחלים ונערמים גופות, גופות. חשתי, כי עוד רגע ואני נחנקת. פערתי את פי. סחרחורת סינוורה את עיניי. ולפתע תקפני פחד איום מפני המוות הזה שבחניקה.
אלוהים יודע מהיכן שאבתי כוח לחלץ עצמי מתחת לגופות הרבים. ואז פילסתי לי בעקשנות רבה דרך לעבר הדלת.
"לשם! להגיע לשם, לדלת!" לחשתי. מעתה היו כל מחשבותי מרוכזות בדלת. פעם בפעם היו החיילים פותחים מעט את דלתות ההזזה, יורים פנימה צרורות אחדים וחוזרים לסגור אותה. למות מכדור זה הרבה יותר מעודד מלמות בחניקה, ולקבל תשורה מעין זו רבים הסיכויים ליד הדלת.
ליד הדלת תפסה אישה ברגלי, קראה לי בשם זר והתחננה שאתן לה מעט מים. נאבקתי עמה עד אשר הצלחתי להשתחרר. עמדתי מחוסרת מנוחה, כשעיניי תקועות בדלתות. אך הדלתות לא זעו. לא חדרה פנימה אף ירייה אחת. הרגשתי מחנק המטריף את הדעת. מבטי נפל על אחד האשנבים המסורגים שהיה גבוה למדי ומרוחק. עוד מאמץ ואני שם חשבתי בליבי. טיפסתי. נאחזתי בשערות ראשם של העומדים לפניי, מעדתי ושוב עליתי. התנגדותם של האנשים הייתה כה חלשה עד כי לא יכלו למנוע ממני לטפס על ראשם. במאמץ נואש נתפסתי בשתי ידיי בחוט התיל הדוקרני. המחטים נתקעו עמוק בבשר ידיי, אך אני לא הרגשתי כאב, כי את פניי הציף זרם אוויר רענן. התחלתי לנשום עמוקות. לפתע החלו העומדים על ידי למשוך אותי לאחור בהתאמצם להורידני, כי סתמתי את  האשנב בכל גופי. אך ללא הועיל. נצמדתי לאשנב בשארית כוחותיי. בלית ברירה החלו האנשים לדחוף אותי לכיוון ההפוך – החוצה. חוט התיל שבו נאחזתי ניתק לפתע בלחץ גופי ואני נפלטתי החוצה בכוח ונפלתי בחבטה על הרציף.

הייתי ערומה ושותתת דם. רוח קלילה נשבה על פניי. הרימותי את ראשי ומתחתי את צווארי כדי להרגיש יותר במשב האוויר.
קול צעדים מתקרבים החזירני למציאות. במרחק מה ממני פסע חייל והתקדם לעברי. הנחתי את ידי הפצועה על ראשי. כך, חשבתי, אהיה מגואלת יותר בדם ואיראה כמתה. בהתקרב החיל עצרתי את נשימתי. הוא פסע מעליי מבלי להתעכב. אחרי בהתרחק העזתי להרים שוב את ראשי. במרחק כמה עשרות מטרים נראו חיילים ה"מטפלים" בקרונות. לפתע תקף אותי רצון עז לחיות חזרתי על המילה לחיות בתוקף כזה, עד שכמעט הבעתי אותה בצעקה. הרכבת עמדה. זחלתי מתחת לרכבת ועברתי לצידה השני, אך ברגע שחזרתי והתרוממתי, ראיתי ממולי חייל המכוון אלי את רובהו בשלווה. קפאתי במקומי. הבטתי בו. גם הוא הביט בי. היה זה חייל בלונדיני צעיר, בעל לחיים סמוקות. הרכנתי את ראשי והמחשבה היחידה שהעסיקה את מוחי הייתה: "האם זה יכאב?" לנגד עיניי חלף מראה אחי הקטן המוטל בין הגופות. אולי בעוד רגע קט אפגוש אותו אי שם, לרגלי אלוהים. שמחה הציפה את ליבי. חיכיתי.
נשימתי נתקצרה ועצמתי את עיני חזק. לפתע שמעתי קול צחוק. פקחתי את עיניי לרווחה והתבוננתי בתמהון. החייל הפשיל את רובהו על השכם, הביט בי וצחק. אחר פנה אלי העורף והתרחק מן המקום. רצוני העז לחיות נתגבר בי. אחיה! אחיה! מחשבה מוזרה חלפה במוחי: זה לא מקרה. אלוהים בעצמו שומרני. הבטתי מסביב בחיפוש אחר מוצא. חזרתי ונדחקתי אל מתחת לרכבת, כי כל השטח שרץ חיילים. נדחקתי לבין הברזלים שהיו מחוברים לתחתית הקרון. שכבת שם באלכסון, כשפניי מופנות לקרקע. עתה הייתי מוסתרת היטב מעין רואה. הייתה לי שהות להרהר, עליי למצוא באופן דחוף ביותר איזו תפילת הודייה לאלוהים על שהצילני ממוות. "אלוהים, אלוהיי, אני מודה לך על חסדך הרב. ובבקשה ממך, שמור עלי גם להבא." צרורות ארוכים שנורו לתוך הקרון שמעלי, הוציאוני מדבקותי הדתית. נצמדתי למחבואי בחרדה. שמעתי חיילים אומרים: "רובם כבר מחוסלים!" אחרי כמה דקות החלה הרכבת לנוע.
מוחי הקטן עבד בקדחתנות: לאן מובילים אותנו לאחר שרוב האנשים כבר אינם בחיים? השאלה הטרידה אותי, לא נתנה לי מנוח. בדמיוני ראיתי קבר גדול, פתוח...
הרכבת הגבירה את מהלכה. חלפה על פני כפרים. שדות ירוקים. ילדים שיחקו על דשאים. פרות רעו באחו בשלווה. הרכבת עברה על גשר נטוי מעל נהר זורם. מים! מים! – נזדעק בתוכי. הרכבת חלפה על פני הגשר בשיקשוק וברעש. את הנהר ראיתי עוד מרחוק. פתאום הבזיקה מחשבה במוחי: מדוע, בעצם, ממשיכה אני בנסיעה הזאת? מדוע איני מחליקה מכאן? הורדתי בזהירות את רגלי אחת. הרגל שיפשפה את פסי המסילה.
"אלוהים, אלוהיי!" לחשתי. ובחופזה אמרתי את תפילתי: "בבקשה ממך, שמור עלי גם להבא." הדפתי עצמי אחורנית בתנופה. נפלתי על החצץ שבין הפסים. גופי העירום המשיך להתגלגל כמה מטרים עם תנופת הרכבת. אחר נעצרתי ושכבתי בלי נוע.
הרכבת עברה מעלי והתרחקה.
קמתי. ניסיתי לרדת מן המסילה הגבוהה אל השדות שלידה. התגלגלתי במידרון. כוחותי אפסו. שכבתי מדומדמת, עירומה, שותתת דם. אך נשמתי אוויר, נשמתי...

 

 הנדידה

מים צוננים טיפטפו על פניי ובזווית פי הרגשתי לחלוחית. פקחתי את עיניי. עפעפיי כבדו צרבו. התאמצתי להביט. מעלי עמד איכר ובידו בקבוק. רציתי להגיד לו שישקני מים, אך קולי לא נשמע לי. פערתי את פי – הוא הבין. הפך את הבקבוק, הראה לי כי ריק הוא. אחר ניסה להקימני. כשלתי והוא אמר: "לכי מכאן, ילדה. הסביבה שורצת ז'נדארמים. הזדרזי ולכי."
"היכן כאן מים?" לחשתי בחולשה. הוא הצביע מזרחה ואמר: "לא הרחק מכאן. מאחורי הכפר ההוא יש נחל קטן." הודיתי לו בניע ראש. האיש הביט בי והסתלק. ניסיתי ללכת, אך צנחתי ארצה. התחלתי לזחול על ארבע. לפניי השתרע שדה תפוחי אדמה במלוא פריחתם. השיחים היו גבוהים ובזוחלי בתלם הייתי מוסתרת היטב. עין השמש היתה אדומה – שקיעה. ליקקתי את עלי השיחים בתאוותנות. הרטבתי את פי היבש בלחותם והוקל לי קמעה. המשכתי לזחול עד הגיעי לכפר שאת בקתותיו ראיתי מרחוק. נזדקפתי בקושי ע רגליי וכושלת נכנסתי לכפר. ילדים שיחקו בקירבת מקום. בהשגיחם בי, פרצו בצעקות וביללות, רגמו אותי ברגבי אדמה וצעקו: "הסתלקי מכאן, מכשפה! הסתלקי מכאן!"
"אני ילדה, ילדה." מילמלתי. "תנו לי מעט מים!" התחננתי.
הם לא שעו לדבריי. ניסיתי להתגונן. הסתרתי את פניי בזרועותי. לפתע השתרר שקט. גיליתי בזהירות את פני. כמה כפריים חשו למקום ובראותם אותי, נחרדו. הם הפצירו בי שאעזוב את המקום מיד, בטענה שאני מפחידה את ילדיהם. ופרט לזאת, הגרמנים עלולים להזדמן לכפר בכל רקע.
"קצת מים!" התחננתי.
"רוצי לשם, לנחל. תוכלי שם גם להתרחץ."
מיששתי את פניי, הייתי עירומה כולי ורק זוג גרביים קצרים היו על רגליי. גופי, פניי ושערות ראשי היו מכוסים דם וחבורות.
זירזתי את צעדיי הכושלים לעבר הנחל. בראותי את מימיו הכחולים, נעצרה נשימתי מרוב התרגשות. זינקתי לתוכו. עמדתי במים עד צוואר ושתיתי. שתיתי עד לאיבוד נשימתי. עד שחשתי סחרחורת. בטני צבתה. בקושי עלה בידי לצאת מן המים. עכשיו, לאחר שרוויתי, כיוונתי בכבדות את צעדיי לכפר. צינה אחזה את גופי העירום והפצוע. רעדתי התחיל להחשיך. בהגיעי לכפר היה ערב. קרבתי אל אחת הבקתות. דפקתי על הדלת, בהיסוס. פתחה לי אישה באה בימים. היא הביטה בי בעיניים נפחדות ושאלה בחופזה.
"יהודייה?"
"כן" עניתי.
"ובכן, הסתלקי מהר!" וניסתה להטיח את הדלת בפניי. עצרתי בעדה.
"אל תגרשי אותי, קר לי."
הכפרייה נתהרהרה ואמרה: "חכי!" נכנסה פנימה ונעלמה.
מבעד לדלת הפתוחה מעט, בקע חום נעים. לחצתי את גופי על מנת להתחמם. האישה חזרה ועמה צרור. שדחפה לתוך ידיי.
"קחי ולכי מהר!" אמרה. "לכי לכפר הסמוך. שם יותר בטוח. ואולי יימצא מי שיעסיק אותך באיזו עבודה." בטרם הספקתי להודות לה, סגרה את הדלת. אחר שמעתי הגפת בריח. פרסתי את הצרור. הייתה זאת שמלה דקה וקרועה ומתוכה נפלו כמה פרוסות לחם עבות. אספתי הלחם ומיהרתי ללבוש את השמלה.
"מודה אני לפניך, אלוהים גם בעבור זאת" מילמלתי. הלילה היה צונן ובהיר. צעדתי בשביל עקלקל. נגסתי מן הלחם. הצינה הציקה לי. קרעתי את שולי השמלה ועטפתי את כתפיי. החשתי את צעדיי. הבטתי לשמיים זרועי הכוכבים ולחשתי את תפילתי. פחדתי. כל שיח לבש דמות אדם מתפתל. ראיתי את פניו המעוותים של אחי הקטן, את עיניו השחורות והעצובות. ראיתי אותו כיצד הוא מתחמק ממני, ואני אין בכוחי לתפוס את זרועו על מנת להחזיקו בקירבתי. מוסר כליות ייסרני. דימיתי, שאילו החזקתיו, לא היה נחנק. ואולי, גם היינו ניצולים יחד. חשתי כאב אטום בחזה ובכי פרץ מגרוני. הבכי הלך והתגבר, הפך ליבבה. הלכתי ובכיתי עד אשר הבחנתי באורות עמומים מרחוק. הצצתי לתוך חלונה של ביקתה אחת. בחדר דלקה מנורת נפט. לי שולחן ישב איכר והיה טרוד בתיקון איזה מכשיר.
"ודאי בעל הבית. איך אציג את עצמי? איך אסביר ביקור לילי זה? קודם אבקש ממנו סליחה על ההטרדה בשעת לילה כה מאוחרת. אחר כך, אם יתרכך, אבקש מקום לינה רק להלילה..." שיננתי לי את אשר עליי לומר ודפקתי חלושות בדלת כמה פעמים. האיכר פתח את הדלת, פניו היו כעוסות.
"מה את רוצה כאן?"
"אני, אני..."
"את יהודייה?" שאל בחריפות.
"אני, אני ניצלתי... הייתי רוצה..."
"הביטי ילדה!" אמר, בלי לתת לי אפשרות לשטוח בפניו את בקשתי. "אני מאוד מצטער, ילדה" שיסעני האיש, "על מה שעושים לכם, אבל אסור לי להניח לך להיכנס לבית. אני צפוי לעונש מוות. אולי בכפר הסמוך. לכי לשם." רציתי לחזור על בקשתי, אך האיש נראה כל כך מאיים ונוקשה. עד כי המילים נתקעו בגרוני. מיהרתי להסתלק. הוא עקב אחרי בעיניו עד שהגעתי לשער. הייתי עייפה עד מוות. בקצה חצר המשק הבחנתי במתבן. התגנבתי פנימה וטיפסתי על ערימת שחת גבוהה. התחפרתי והתכרבלתי בתוך החציר היבש והריחני. כאן היה לי חם ונעים. "מי ייתן והלילה הזה לא ייגמר לעולם!" התפללתי. מיד שקעתי בשינה עמוקה. קול איכר העירני. הוא צווח וציווה עלי לעזוב מיד את המקום. נפחדת ומבולבלת גנחתי לעברו: "בוקר טוב!" למשמע הברכה נתרתח האיכר עוד יותר ובזעם תפס שוט והחל לאיים עליי. " רדי, יהודייה! רדי, שאם לא כן, אצליף בך."
ניסיתי לקום ולא יכולתי. פצעיי העלו קרום ונדבקו אל השמלה.
"רגע, רגע אחד, אדוני" התחננתי.
כל מאמציי לקום בלי להיתמך במשהו עלו בתוהו. זחלתי אל הקיר ונאחזתי בו. אט אט נתיישרתי, כשחבורותי מתפקעות זו אחר זו ושמלתי נספגת בדם טרי. נאבקתי. האיכר חדל לצעוק. כנראה זע משהו גם בלבבו הנוקשה. הוא הושיט לי את מוט כדי שאשען עליו ברדתי מן הערימה. אחרי כן הוליכני אל ביתו.
אשתו כמעט התעלפה למראי. האיכר ציווה עליה להכין בשבילי צידה לדרך. "היהודיה הקטנה הזאת פצועה כנראה קשה" אמר לאשתו "אינני רוצה שהיא תיפח את נשמתה אצלנו. ובכן, מהרי, אישה."
לא עניתי. לקחתי את הכריכים, הודיתי לזוג והלכתי. אמרתי בליבי: "לא, אדוני, אתה טועה. אני לא אוציא את נשמתי. על כל פנים לא כל כך מהר."

 

דושיח

 

"הפצע כואב לך?" שאלה.
"כן" נאנקתי.
"ולמה עשו לך פצע כל כך גדול ביד?"
"אינני יודעת, אינני יודעת." חום וצמרמורות טילטלו את גופי הכאוב. ידי הייתה נפוחה. שכבתי קודחת מתחת לעץ בשדה הפתוח. הילדה כרעה על ברכיה לצדי.
"הבאתי לך אטריות עם פרג. תאכלי, תאכלי" הפצירה בי.
"לא יכולה לאכול"
"אבל זה טוב"
"אינני יכולה"
"אמא שלי אומרת: אם תאכלי את האיטריות יהיה לך כוח ותבריאי מהר."
"השאירי אולי אוכל אחר כך"
"איך קוראים לך?"
"ללקה"
"איך? אני לא שומעת?"
"ללקה" התאמצתי לשוות גוון חזק יותר לקולי.
"איזה מן שם הוא זה?" גיחכה.
"הוריי קראו לי כך" הצטדקתי.
"ושמי סטפה" הכריזה בגאווה. "השמות שלנו בכלל לא דומים, נכון?"
"נכון, בכלל לא דומים."
"ובת כמה את?"
"בת תשע"
"אה, גם אני בת תשע. קומי, נראה מי משתינו גבוהה יותר."
"איני יכולה לקום."
"אני יעזור לך."
"לא, לא!" התחננתי לפניה, "לא עכשיו. כשארגיש יותר טוב, נמדוד."
היא נכנעה. "טוב אחרי שתבריאי נמדוד, אבל שרק לא תמותי לפני כן" התרתה בי.
"את חושבת שאני הולכת למות?" שאלתיה בפחד.
"אוי, אמא שלי אומרת שאת נראית כמו על סף המוות."
"איני רוצה למות."
"ובכן, אכלי את האטריות. הן יוסיפו לך כוח."
בקושי עלה בידי לשבת והיא קירבה אלי את קערת האטריות.
"אין לך הורים?"
הנעתי את ראשי לשלילה.
"ואיפה הם?"
"מתו"
"מתו" חזרה בנעימה של ספק.
"הרגו אותם."
"למה?"
"לא יודעת"
"ודאי עשו משהו רע"
"לא!" אמרתי בתוקף.
"ואולי את עשית משהו רע, לכן הענישו את כולכם?"
"לא, לא"
"תשתדלי להיזכר"
"אינני זוכרת"
"אז למה? למה?" שאלה בעקשנות.
"מפני שאני יהודייה" עניתי, כשאני צונחת מחולשה.
הרחקתי את האטריות.
"אה, ככה... עכשיו אני מבינה."
"ואני לא."
"אתם צלבתם את ישו!" ענתה בהתפרצות "היהודים צלבו את ישו שלנו!"
"אני לא יודעת" מלמלתי. אך היא הוסיפה בתקיפות:
"שמעתי זאת מפי כומר הכפר. הוא אמר בפירוש שזאת הסיבה לכל צרות שבאו עליכם."
"אבל אלו שעשו זאת, כבר מתו מזמן" ניסיתי להתגונן.
היא הרהרה רגע, אחר אמרה: "בעצם את צודקת. אם כך, מדוע בכל זאת, הורגים אתכם?" שאלה בעצב.
מיחוש ראש וסחרחורת אחזני. ידי הלכה והתנפחה. כוחי לא עמד בי להמשיך עוד בשיחה.
פתאום נעצה בי הילדה מבט בוחן ואמרה: "את באמת רוצה לחיות?"
"ודאי שאני רוצה לחיות" עניתי בכעס.
"אם כן, מדוע שלא תהפכי לנוצרייה?"
הייתי מופתעת. היא השגיחה בזאת ומיהרה להסביר:
"תראי, אלוהים הציל אותך ממוות, אך כל זמן שתישארי יהודייה, המוות יארוב לך."
"אני... אני..." גמגמתי בלי לדעת מה לענות לה. לנוכח היסוסיי הרצינו פניה, לבשו ארשת חמורה והיא אמרה: "רק אל תאמרי שאין זה כך, ושאינך מסכימה." כמו איום נשמע בקולה. חשתי שעליי להסכים לכל טענותיה לבל יתעוררו בינינו חילוקי דעות.
"כמובן, הצדק אתך, אני חייבת להיפך לנוצרייה. בלי כל ספק. אני לא מבינה איך זה קרה שעד עכשיו לא חשבתי על זה. אני מודה לך על העצה הנבונה שלך."
היא שמחה לשמוע שדעתי כדעתה.
"זהו, ככה אני אוהבת אותך." אמרה בשביעות רצון. "את רוצה שאביא לך עוד משהו?"
"כן" אמרתי. "תביאי לי, בבקשה, סמרטוט לח לחבוש את היד."
"בסדר" אמרה וניתרה ממקומה. "אביא לך. אבל הבטיחי לי, שברגע שבו תוכלי לעמוד שוב על רגלייך תלכי ישר לכומר הכפר על מנת להתנצר."
"אני מבטיחה לך" הכרזתי.
"לא כך, תשבעי לי."
"אני נשבעת!" קראתי בחגיגיות.
"מעתה יהיו חייך קלים ובטוחים" אמרה בשמחה.
"קלים יותר?" תמהתי.
"זה פשוט. אם בכל זאת תעשי מעשה רע, לא תצטרכי לחשוש כל ימי חייך: פשוט תתוודי באוזני הכומר והוא יסלח לך, ודי."
"אני מוכרחה להתנצר" אמרתי כמשוכנעת. היא שפעה קורת רוח.
"אלך להביא לך את הסמרטוט הרטוב. ואולי כבר מחר תבריאי" אמרה והסתלקה.
נותרתי לבדי. שמתי את יד הכואבת על ברכי. רוח קלה ציננה את ידי הבוערת.
"אני רוצה לחיות" מלמלתי לעצמי. "אני רוצה להישאר בחיים. להתנצר? אולי צדקה הילדה" הרהרתי. אם יש בכוחו של כופר כפרי לצייד אותי בתעודה של נוצרייה ובכך לעזור לי לעבור את המלחמה הארורה הזאת – למה לא?" סרוחה תחת העץ ואחוזת צמרמורת רעד כל גופי מכאב. אך שבעתיים הכאיבה לי המחשבה על חוסר הצדק, שבו חילק אלוהים את גורלות בני האדם. אחוזת זעם ורגשות נקם נרדמתי. למחרת בבוקר לא להט עוד מצחי. נפיחות ידי החלה פוחתת. קמתי והלכתי אל בית הכומר. הכומר, איש בא בימים הושיבני על שרפרף בתוך המטבח.
"מה הביאך אליי, ילדה?" שאל.
"אני יהודייה" אמרתי. ובאומרי זאת חשתי לפתע רגש גאווה. חזרתי על הדברים: "אני יהודייה."
הכומר הביט בי בהשתוממות, ופחד ביצבץ בעיניו.
"ומה אוכל אני לעשות למענך, ילדה?"
"אני רוצה להתנצר" אמרתי.
שעה ארוכה הביט בי הכומר. אחר קם ממקומו, ניגש לארון, הוציא מתוכו עוגיות קטנות על צלחת, והגישן לי. הושטתי ידי ולקחתי עוגייה. הכומר החזיר את הצלחת אל תוך הארון. לבסוף אמר: "אני מבין ילדתי, את כל המניעים שלך להתנצר. אך אל לנו להיחפז, ילדה. אם ברצונך, כי ישו יאספך תחת כנפי השכינה, עלייך ללמוד קודם כל את כל תפילותינו בעל פה. להכיר את חגינו ואת קדושינו. וגם אז יש לבוא לידי החלטה." הוא חייך אבהית וחזר ואמר: "אסור להיחפז, ילדה, אסור."
מיהרתי לשאול:
"אז כעבור כמה זמן, עליי לשוב אליו?"
בהיסוס מה ענה: "כעבור כמה זמן, את שואלת? כעבור שנה, לפחות."
ואחרי שהייה קל הוסיף: "כן, כעבור שנה"
הסתכלתי בפניו המטופחים והשמנים, בגבותיו העבותות המתחברות מעל האף.
"בעוד שנה?!" קראתי.
הוא הושיט לי קצת עוגיות ארוזות בשקיק. קרבתי אל הדלת והוא הסביר לי איך עליי ללכת על מנת לא להיתקל בגרמנים. הודיתי לו. בעומדי על המיפתן הדביק לי הכומר נשיקה על המצח.

 

 

 

כינים

 

הוא נחמד, התינוק הזה. כמו מלאך אלוהים. מביט בי בעיניו הכחולות בהירות כאילו... כאילו היה מבין לרוחי. ישבתי בשלווה על שרפרף קטן ונדנדתי תינוק בעריסה. אימו הלכה לחלוב את הפרה. היא אישה טובה הרהרתי. שעתיים בלבד אני נמצאת אצלה והיא סומכת עלי. משאירה אותי עם תינוקה הנחמד. יכול להיות שתשאיר אותי אצלה. אחרי הכל, יש ביכולתי להביא תועלת. אני יודעת לעשות דברים רבים. לקלוף תפוחי אדמה, דק דק. לטאטא, גם לכבס. והכל אעשה בעבור אוכל ולינה בלבד.
השקט והחמימות שבבקתה נסכו בלבי רוח טובה. זה שבועות שאני נודדת ממקום למקום. אולי אמצא כאן מנוח לרגליי לזמן מה?
מתחתי את זרועותיי בהנאה. האישה יודעת שאני יהודייה, ואף על פי כן היא האכילה אותי, אף ביקשה שאבחוש במרק שעל הכיריים. ועכשיו השאירה אותי כאן עם תינוקה. רכנתי על הפעוט, חייכתי אליו, נגעתי קלות באצבעי בחוטמו הקט, והוא הצטחק. אחר מילמל דבר מה. ניסיתי להבין את שפתו. אולי הוא צמא? הרהרתי. תחבתי לתוך פיו בקבוק ובו מים ממותקים. הוא מצץ כמה לגימות ואחר כך היסב את ראשו מן הבקבוק. הבנתי כי הוא רווה. חשתי כעין דקירה בחזה. "או אלוהים! אילו היו בידי מעט המים האלה גם אז על המגרש, על אותו מגרש ארור..."
"... מים אמא!"
שלושה ימים מחזיקים אותנו כאן הגרמנים בלי אוכל ובלי מים מאמצע חודש יוני. הילד ממאן להבין, הוא תשוש כולו.
"שכב נשמתי. אסור לקום. אם נקום יהרגו אותנו." הוא מסרב להישמע לאימו. הוא אינו מבין מדוע שוכבים כאן כולם על המגרש ואסור להתרומם. הוא צועק אל אימו: "אמא מים!"
האם חילצה שד צמוק. הפעוט ניסה לינוק אך השד היה יבש.
"שכבי אישה!" נשמעו קריאות מסביב, "שכבי, הם יהרגו אותך". האישה לא הגיבה. היא ישבה זקופה והשד בפי התינוק. אותו רגע פגע כדור בראשה והפילה.
"אמא, ק ו מ י, אמא ה ב י ת ה! אמא, מ י ם!"
שעות רבות הידהדו קריאות הפעוט עד אשר גוועו ונדמו...
...לא להיזכר... לא לזכור... להקהות את הזיכרון ולהמשיך, להמשיך...
התבוננתי בבקתה. היו שם חדר ומטבח בלבד. בתוך החדר עמדו מיטת עץ, שולחן וארגז. גיגית ובה כבסים ניצבה בפינה, ומתחת לחלון עמד שולחן קטן ועליו ראי, מסרק ומברשת.
מסרק ומברשת! הבזיק משהו במוחי. זמן כה רב לא ראיתי בבואתי בראי וגם לא הסתרקתי. התינוק נמנם. הפרחתי לו נשיקה. הוא הביט בי רגע אחר כך עצם את עיניו הכחולות בהירות ונרדם. נטלתי מסרק והחלקתי את שערותי במהירות. לפתע עמדתי נדהמת: כמויות עצומות של כינים נשרו מראשי וכיסו את כתפיי, בגדיי את המפית הלבנה שהייתה פרושה על השולחן הקטן.
הייתי המומה. בכל אשר פנו עיניי ראיתי כינים. כינים, כינים, כינים.
העיקר הוא להתנקות לפני שהיא תשוב! חזרתי לשולחן הקטן. ניערתי את המפית הלבנה. עתה עמדתי מחוסרת אונים מול הכינים שזחלו על הריצפה. ניסיתי לדרוך עליהן, אך ללא הועיל: רגליי היו יחפות. מתחת למיטה מצאתי נעל של גבר. מעכתי בה את הכינים. אילו הייתה האישה באה בזמן שהסתרקתי, אין ספק שהייתה משליכה אותי החוצה, הרהרתי. ואולי מוטב שאגלה לה? שהרי בין כה וכה תגלה יום אחד כמה אני מכונמת, ולא תסלח לי.
היא תשנא אותי. עלי לגלות לה ברגע כשתשוב. אך לא! איך אוכל? וכי לא די בעובדה שאני יהודייה? כבר דבר זה הטיל עליה פחד. לא, בשום פנים ואופן לא אוכל להישאר עוד אצלה. ועוד בטרם החלטתי איך לנהוג, חזרה בעלת הבית ובידה דלי מלא חלב טרי. היא העמידה את הדלי במטבח, פלטה אנחה ונכנסה לחדר. חייכה אליי. אחר קרבה אל העריסה ושאלה: "הוא עשה לך צרות? בכה?"
"לא" עניתי, "הוא היה שקט לגמרי".
"אולי רוצה את לשתות מעט חלב טרי?" שאלה.
"לא תודה" אמרתי, אם כי נתאוויתי מאוד לשתות.
"מוטב שאיניק אותו לפני שישוב בעלי מן השדה" אמרה וחלצה שד. אחר העירה את התינוק.
"אכול, אכול מלאכי שלי. עוד מעט יחזור אבא, והוא רעב וזועף, ואז לא יהיה לנו עוד זמן להאכילך" אמרה לתינוק, והוא כאילו הבין את דבריה והחל לינוק בתאוותנות. הייתי נבוכה. פחדתי פן תשגיח האישה בכינים. העפתי בגניבה מבט על כתפי לראות אם לא זוחל שם משהו. כבשתי את מבטי בקרקע והרהרתי. עכשיו הזמן להסביר לה שעליי ללכת. הרימותי את עיניי. תינוקה חייך אליה.
עוד רגע. כשיפסיק לחייך.
"את רואה" אמרה האישה, "זהו החמישי אצלי".
הבטתי משתוממת. לא הבנתי מה כוונתה.
"היו לי לפניו ארבעה תינוקות וכולם מתו. כולם בגיל של כמה שבועות. וזה, תודה לאל עליון, הוא כבר בן חצי שנה. ישמרוהו כל הקדושים שלא ימות לי כמו אחיו."
"וממה מתו?" שאלתיה מתוך השתתפות בצער.
"מי יודע? הגורל, ילדה. בעלי חוטא גדול הוא, לכן אלוהים נוקם בילדים."
"ומה אמר הרופא?" שאלתי.
"אם זאת גזירה מן השמיים מה יועיל רופא?" האישה גמרה להאכיל את תינוקה והשכיבתהו בעריסה. אחר חלצה נעליה ונכנסה יחפה לתוך גיגית הכביסה, שעמדה בפינת החדר, והתחילה דורכת על הכביסה בקצב, בפזמה לעצמה, איזו מנגינת לכת. בפעם הראשונה בחיי ראיתי אישה מכבסת ברגליה.
"מה שמך?" שאלה, בהפסיקה לפזם.
"מניה" עניתי.
"ובת כמה את, מניה?"
"בת עשר."
"צעירה מאוד" אמרה. "נראה מה יאמר בעלי לכשיחזור. אני זקוקה לך ולא אכפת לי שאת יהודייה." דבריה נעמו לי. חשתי צורך להודות לה.
"אולי אעזור לך במשהו?"
"לא, אין צורך. שבי ותנוחי לך. ובת כמה אנוכי, לדעתך?" שאלה אותי לפתע.
"אינני יודעת. אפשר בת שלושים וחמש... בערך."
"ככה" חייכה בעצב. "עשרים ושמונה! כן, בת עשרים ושמונה קשה להאמין, הה? אותך רודפים מבחוץ, אותי רודפים בבית. את מבינה? צעירה את לימים, אך אפשר יורדת לסוף דעתי. יש לך עיניים חכמות. בעלי," הוסיפה כממתיקה סוד, "בעלי רודף אותי בבית. הייתי צעירה ויפה. ובעלי עשני חולה וממורמרת. יודעת את, היו ימים בהם הייתי נותנת קולי בשיר עד שכל הכפר היה מתאסף להקשיב. ועכשיו בקושי יעלה חיוך על שפתיי."
"ומדוע הוא רע אלייך, בעלך, ואת אישה כל כך טובה?" שאלתי בהיסוס.
"וכי יודעת אני? נמאסתי עליו, כנראה. שומר הוא לי טינה בגלל הילדים שמתו."
"אבל לא בך האשם שהם מתו, המסכנים."
"גבר חדל לאהוב את אשתו, הוא הופכה לשעיר לעזאזל בכל כשלונותיו. והנה התחיל לחזר אחרי נשים אחרות. אחרי אלו שבעיר... נוסע הוא לו ליריד למכור את היבול, וחוזר שתוי, בלי פרוטה בכיס. וכשאני מנסה רק לשאול, יפליא מכותיו. לכן אין אני אומרת לו דבר, רק עמוק עמוק בתוך חזי אטמין צרותיי."
"כל זה בגלל המלחמה האיומה" ניסיתי לנחמה. "המלחמה שינתה אנשים רבים לרעה. אך יבוא יום והיא תיגמר ואז..."
"ילדה טובה את" אמרה. "רוצי נא איפוא לחצר לראות אם בעלי חוזר מן השדה."
יצאתי החוצה. היה שקט. מחשבה החלה לנקר במוחי: האם לא מוטב שאסתלק לי מכאן, לפני שבעלה יחזור? והרי איש כמוהו עלול להתאכזר גם לגבי, מוסרני בידי הגרמנים תמורת ליטר יי"ש? ברחתי. התרחקתי בצעדים מהירים. רק כשראיתי את הכפר מאחוריי, ישבתי לנוח בצד הדרך.

 

האורווה

 

כתם הדם שעל הקיר העביר בי צמרמורת. מדי רגע היה לובש צורות חדשות. השלהבת הרועדת במנורת- הנפט האירה מעט את האפלוליות שבאורווה, ובתנור הקטן. שהיה עשוי מכמה לבנים, דעכו הגחלים האחרונות בהשמיען לחש. צלן של הבנות הישובות מסביב למדורה המהבהבת התמשך על קירות האורווה. כתם הדם הגדול הקרוש בלט במיוחד. בשכבי על מצע הקש ראיתיו ממולי כשהוא גדל ומתעצם. דמו של אותו איש אשר ניתז על קיר זה, החל לחיות לנגד עיניי, ללבוש צורה של אדם חי. רגליו יחפות, חולצתו פרומה, ראשו שמוט לאחור והוא משמיע קול לחש כלחישת אחרוני הגחלים. "יום הולדתו של אבי היום," אמרה אחת הבנות. "מדי שנה הייתי מעניקה לאבי מתנה, אשר הכנתיה במו ידיי. והדבר שימח אותו כל כך. הנה נעל-הקש הזאת. קלעתי אותה בשבילו." כולן שתקו, והיא המשיכה : "אשמור עליה, ואם אעבור את המלחמה ואמצאנו חי..." נתייפחה חרש. איש-הדם הושיט את ידו וראיתי איך שפתיו דובבות : "תני לי, בתי, את המתנה." "אבי היה תמיד עליז," אמרה שניה מהורהרת. "על כל מקרה ומאורע מגיב היה בבדיחות דעת, וכשגררוהו בכוח מן הבית אמר: איזו הזמנה בלתי מנומסת לסעודת-צהריים... אל דאגה, אחרי הארוחה אשוב מייד, ובבת צחוק על שפתיו נפרד מאיתנו. עמדנו ובכינו. הוא ליקק את דמעותיי מן הלחי ואמר, אסור לבכות בתי, הדמעות מלוחות. יש לנהוג בחיסכון ולא לבזבז מים ומלח גם יחד." האיש שעל הקיר חייך אלי ואני טעמתי את דמעותיי. גם פני-אבי נשקפו ומכתם הדם ואני בכיתי. "מה יש לך? למה את בוכה, ללקה?" שאלו הבנות. הצבעתי על כתם הדם שעל הקיר. "את הגיבורה שלנו, בוכה על איזה איש שהרגנו, ושמעולם לא הכרת אותו?" מיאנתי להינחם. התביישתי וכיסיתי את פניי במעיל. "בואי, תשתי קצת קפה," האיצה בי אחת הבנות. ואחרת סיננה בין שיניה : "מי יודע אם כולנו לא ניהפך כאן בקרוב לכתמי-דם על הקיר." דבריה הרתיחו את דמי. זינקתי ממקומי לעברה. אך בעומדי ממולה ובראותי שוב את כתם-הדם שעל הקיר מאחוריה, נסוגותי. מחשבה עברה במוחי, כי, בעצם, אין דבריה רחוקים מן האמת. לגמתי משארית הקפה הפושר. "אתן יודעות, בנות," אמרה אחת, "אני מעולם לא הייתי מעיזה להתגנב לעגלה, כפי שהיא עשתה זאת. הן הקצין עלול היה להורידך ולירות בך." "מזל גדול היה לה," אמרה אחרת. "כן, מזלה שאותו קצין היה אנושי מאחרים." "ידעתי שהוא פחות כלב מאחרים. אחרת לא הייתי מנסה להתגנב לעגלה שלכן," אמרתי. "אבל מדוע התעקשת להצטרף אלינו?" "כי שמעתי שמעבירים אתכן לעבוד כאן, בחווה. הדבר קסם לי. זה מכבר רציתי להסתלק מן המחנה הארור ההוא." "שמעו, שמעו, איך שילדה זאת מדברת!" "מה ילדה?" אמרתי נעלבת, "אני כבר בת עשר ." "אבל את נראית כבת שמונה ." "מזלך הוא שאת כל כך צעירה. תוכלי להסתלק מכאן בכל עת שתרצי. הרי אינך מופיעה ברשימה." אחת הבנות, המבוגרת ביניהן (כבת עשרים) החלה לזמזם ניגון חסידי. "מי יתן וישאירו אותנו כאן, בחווה הזאת, עד סוף המלחמה," אמרה נערה אחת. "אוכל יש כאן, פחות או יותר, גם החיילים מתייחסים אלינו בחביבות," אמרה המבוגרת. "העיקר שלא יגעו בנו לרעה." "טוב גם, שלא הציבו משמרות ליד האורווה. כך חופשייה אני לגשת מפעם לפעם לכפר," אמרתי. "איזה חדשות שמעת היום מאנשי הכפר, ללקה? שאלה אחת, וכל עשר הבנות הפנו את מבטן אלי. "הגרמנים מתקדמים. ועוד אמרו, שהגדוד החונה בחווה יוחלף באחר. אלה כל החדשות," אמרתי. אנחה כבדה נפלטה מפי הבנות. שוב נשמע הניגון החסידי אשר אט-אט סחף את כולן. הן שרו בדבקות, והניגון נשמע כמו תפילת תחנונים. דפיקות חזקות על דלת האורווה קטעו את השירה בבת אחת. הבנות הביטו זו בזו בהשתוממות ובחרדה. מבחוץ נשמעו קריאות בפולנית : "פיתחו את הדלת יהודיות!" הבנות הביטו זו בזו, אחר ניגשו אחדות אל הדלת ואט-ואט פתחו את הבריח, אך בטרם עלה בידן לשאול את הפולנים מה חפצם, נפרצה הדלת בכוח. כעשרים גברים פרצו פנימה בתרועות פראיות. כולם היו שתויים. בהפליטם קללות גסות מלוות צחוק פרוע סחבו אליהם את הבנות. הצטנפתי בפינה. אחד משך נערה בקירבתי והחל לקרוע מעליה את בגדיה. היא נאבקה, בכתה, ביקשה רחמים על עצמה. "אני... אני בתולה. וגם חולה! באמת חולה!" "יהודייה מטומטמת!" נהם האיכר. "הפסיקי לחוס על בתולייך. בלאו-הכי ימייך ספורים וחבל שאחת כמוך תסתלק מן העולם בעודה בתולה." בהוסיפו כמה קללות של ניבול-פה קרע מעליה את חולצתה. "הנח, הנח לי. הרי אינך נאצי. הרי יש אלוהים בליבך. אל תכאיב לי." השיכור לפת אותה בזרועותיו וניסה להשכיבה. היא נאבקה עמו ונשכה את ידו עד שדמו ליכלך את פיה. אז סטר על פניה בכוח. הנערה התנדנדה ונפלה ארצה המומה. הגבר המגודל רכן מעליה. באותו רגע זינקתי אני עליו והיכיתי באגרופי על גבו. אך הוא הדפני בתנועה חזקה עד שטולטלתי אל עברו השני של החדר. אחד הגברים, שעמד על המשמר מבחוץ, פתח את הדלת, כנראה כדי לראות כיצד מתקדם "המבצע". מיד זינקתי לתוך הפתח ובזחילה בין רגליו ברחתי החוצה. הוא ניסה ללכוד אותי אך אני חמקתי מבין ידיו. בשארית כוחותיי רצתי אל החווה שהייתה מרוחקת מן האורווה כמה מאות מטרים. פרצתי לבניין מחוסרת נשימה, כששפתיי דובבות בלי הרף : "עזרה!" באולם גדול, מסביב לשולחנות ערוכים, ישבו החיילים הגרמנים וסעדו את ליבם. ביקשתי שיבואו לעזרת הבנות. השפה הגרמנית שבפי הייתה דלה ורצוצה, אך הם הבינו כי הבנות נתונות בסכנה. מייד פרצו אחדים החוצה. הם התירו כמה כלבי משמר, טיפסו על מכוניות ודהרו אל האורווה. חייל אחד הסיעני על אופניו אל האורווה. בבואי לשם כבר עסקו הגרמנים בהכאת הפולנים. השיכורים המוכים החלו לברוח דרך השדות לעבר הכפר בעוד הגרמנים יורים יריות-הפחדה באוויר. למחרת היום, שררה באורווה הרגשת דיכאון. הבנות ישבו ותיקנו את בגדיהן. עמדתי ליד התנור ובחשתי דייסה. רטט מוזר עבר בגופי. לא יכולתי לשאת את מבטן של הבנות. לא יכולתי לשאת את האורווה, את כתם הדם שעל הקיר. חשתי שעלי להסתלק מכאן. בדומייה חילקתי את הדייסה לתוך הקערות. אחר-כך אספתי את מעט המטלטלים שלי, ארזתים בצרור, ורק בעומדי בפתח, כשבידי הצרור, הבחינו הבנות בכוונתי. "לא, אל תעזבי אותנו, ללקה. לאן תלכי?" איני יודעת. אך אני מוכרחה להסתלק מכאן," אמרתי חרש. הבנות שתקו. מעיניהן ניבט פחד. "שמרונה על עצמכן, בנות. להתראות!" הן לא הרהיבו עוז בנפשן לעכב בעדי. עזבתי את האורווה כשדמעות חונקות את גרוני. רק בהיותי מרוחקת משם הרגשתי מעין הקלה.

 

 הפגישה

 

הלוך ושוב, הלוך ושוב, סובבתי ליד התחנה. נטולת מנוחה הייתי. שכן ידעתי כי אין זה נבון להימצא כאן, סמוך לגדר-התיל, סמוך לשער מחנה-הריכוז. מישהו עלול לתפוסני. ההגיון קרא להתרחק מכאן, אך רגשותי לא צייתו. ימים רבים מדי ליוותני המחשבה, כי אני אחד היהודים הבודדים שנותרו עוד בחיים. ולכן, עם כל הטראגיות שבדבר, שמחתי לראות מחנה-ריכוז זה. חשתי קירבה שאין לתארה כלפי אלה הנמצאים כאן מאחורי גדרות-התיל. כאילו הם כולם שארי-בשרי. התעורר בי גם שביב של תקווה : אולי גם אבי שם. לפני שנתיים תפסוהו בגטו ושלחוהו למחנה-ריכוז. אולי למחנה ריכוז זה? התהלכתי אנה ואנה בלי לגרוע עין משער המחנה ומשני החיילים הגרמניים החמושים ששמרו עליו. לפתע ראיתי מיליציונר יהודי. הכרתיו לפי כובעו. הוא בא מתוך המחנה וקרב אל שני הגרמנים השומרים בשער. הראה להם איזה נייר. אחרי בדיקה קצרה הניחו לו לצאת. הזדרזתי וניגשתי אליו. עמדתי כתקועה במסמרות. הוא נעצר. הבטתי בו נרגשת, בלי יכולת להוציא מילה. הוא הביט בי משתומם ושאל ביידיש : "את יהודיה, ילדה?" ניענעתי בראשי. משהו זע בפניו. תפס בשתי ידי בהתרגשות, מיהר לסקור את הסביבה. "מה את עושה כאן?" שאל בפחד. "אני... אני..." לא יכולתי להמשיך, כי דמעות חנקו את גרוני. הוא ניסה להרגיעני. "אני כל כך שמח לראות ילדה, ילדה יהודיה. אילו רק יכולתי לעזור לך." הוא שאלני מהיכן אני, כיצד הגעתי הנה. סיפרתי בקיצור את קורותיי. על הנסיעה לטרבלינקה ועל בריחתי מן הרכבת. הוא הביט בי בעצב וניסה להשיא לי עצה. "תשוטטי בכפרים ילדתי. כך אולי יעלה בידייך להינצל." ידעתי כי הצדק עמו, עם זאת ביקשתי לעזור לי לחדור לתוך המחנה. הוא נראה המום מבקשתי זאת. בכל הדרכים ניסה להוכיח לי, כי הרעיון לוותר על החופש הוא מעשה לא נבון. ולמחנה הזה גם אי-אפשר שאבוא, שהרי הוא מחנה של גברים בלבד. "אני מחפשת את אבא," קראתי. לכן אני חייבת להיכנס פנימה. לא ידעתי איך להסביר לו את כל המניעים הדוחפים אותי פנימה. לא יכולתי לתאר לו את הרגשת הבדידות ; את השמחה בלפגוש יהודים ; את הרצון העז להימצא ביניהם. "מה שם אביך?" שאל. "מאכם. מאכם ניסנהולץ. הוא ספר," מיהרתי להוסיף. "מאכם הספר?" חזר כלא מאמין. "כן, ספר..." הוא נראה כשוקל דבר מה. הביט סביבו בזהירות, אחר אמר : "חכי רגע כאן." מייד חזר על עקבותיו עד לשער המחנה. שם פתח בשיחה עם אחד הזקיפים הגרמניים, נראה היה כמסביר לו משהו. הלה קרא לגרמני השני ואחרי דין-ודברים במשך כמה דקות ניענעו השניים בראשם לאות הסכמה. המלציונר חזר. תפס בידי ובלי אומר משכני אחריו. עברנו דרך השער בחופזה, הגרמנים העמידו פנים, כאילו אינם מבחינים בנו. חצינו מגרש גדול. צלווי שתק כל העת ואני רעדתי בכל גופי. הגענו אל אחד הצריפים הארוכים, והוא דחפני פנימה. אחר סגר אחריו את הדלת וקרא : "מאכם! מאכם!" מעומק הצריף נתגלה אדם רזה, חיוור ומוכר לי מאוד. אבי! הוא עמד מתנדנד וזרועותיו מושטות אלי. "ללקה, ילדתי," לחש. זינקתי אליו. כבשתי את ראשי בחזהו הרזה ויבבתי. הוא אימץ אותי כאילו רצה למזגני לתוכו. בשפתיים רועדות חזר ודובב את שמי : "ללקה. ללקה. ללקה." אחר פנה אל כל הנוכחים וקרא : "הביטו, זאת בתי, היא כאן!" אנשים סובבו אותנו, הושיבונו על שרפרפים. הסתכלו בי כאילו הייתי יצור-פלאים. מחו דמעה בהסתר מעיניהם. הצריף המה עתה מאנשים. עשרות עיניים עצובות ופנים כחושים-חיוורים סובבוני והביטו בי. הייתי מאושרת. שוב ושוב הזנתי את עיניי באבי. אחזתי בברכיו על מנת להיות בטוחה במוחשיותו, לדעת שאין אני הוזה בהקיץ. וגם יהודים מצאתי. הבטתי על כל אחד מהם וליבי עבר על גדותיו. "איפה אמא? ואולק? בניק?" שאל אבי. תחילה העמדתי פנים כלא שומעת. לא יכולתי לענות לו. לא היה בי האומץ להפר את מעט השמחה שעוררה פגישתינו, אך אבי חזר על השאלה בשנייה ובשלישית, עד אשר לא עמד לי הכוח להתחמק מתשובה. "הרגו אותם. הרגו את כולם, אבא!" השתררה דומייה. "ללקה, ספרי איך? מתי?" שאל אבא בקול חנוק. ואני סיפרתי בפורטרוט איך ומתי הרגו את אמא, וכיצד קפצתי מאותה רכבת-המוות שנסעה לטרבלינקה. רק על אחי הקטן שנחנק פסחתי. אבי החזיק בידי בחוזקה, טלטל את ראשו כדי לא לפרוץ בבכי. אחרים לא הסתירו את רגשותיהם ובכו בקול. לפתע נשמעו קריאות : "לא יכול להיות! וכי מה היא מבינה, ילדה שכמותה? כיצד זה ייתכן שמשמידים כך יהודים?" התנועה והרעש גברו. גל של מחאות חוטא כנגדי כאילו אני הייתי זאת שהמצאתי את האסון. "הילדה משקרת! מדמיינת דמיונות!" דמות עלבון וכאב פרצו מעיניי. "אינני משקרת!" קראתי. "הביטו על ידי החתוכה! זאת מאותה רכבת! ראיתי איך הרגו. אתם חייבים להאמין! ראיתי את אחי הקטן חנוק. כן, באותה רכבת! ראיתי איך הובילו ערימות של מתים לאותה טרבלינקה. סיפרו שיש שם קרמטוריום, שבו שורפים את כולם." את דברי האחרונים כבר ביטאתי ביבבה היסטרית. אבי חיבקני, אך אני לא נרגעתי. "אינני משקרת, האמינו לי. הם השמידו את כל נוסעי הרכבת הזאת." איש לא הוסיף לדבר עמי, אט-אט התחילו להתפזר. הם מיאנו להאמין שיקיריהם אינם עוד בחיים. אחרי שנרגעתי, קם אבי, ניגש אל דרגשו, הוציא מתחת לשמיכה פרוסת-לחם והגיש לי. "לא אבא, אינני רעבה." "אולי את רוצה לשתות?" שאל ובלי לחכות לתשובה הגיש לי ספל שהכיל מין משקה כהה. "שתי, זה קפה. שתי." הקפה היה מר. לגמתי לגימה והנחתי את הספל. "אבא," אמרתי, "אתה מאמין לי, נכון?" במקום להשיב לי שאל חירשית : "את ראית את אולק חנוק?" "כן, אבא, לא רציתי לספר לך זאת אבל הם, הם..." הוא הניח את ידו על שפתיי. "די, ללקה," אמר. " אני מאושר שאת כאן לידי." אנחה כבדה נפלטה מפיו. "ובלבד שנוכל להמשיך יחד." היום החשיך. אבי הוליכני לדרגשו הצר, שהיה עשוי קרשים ןמעליו עוד שתי קומות דרגשים, הוציא את מזרון הקש הדליל, קיפל רותו ואמר לי לבוא עמו. יצאנו מן הצריף. אבא הוליך אותי אל אחת הפינות במחנה, שהייתה מוסתרת מאחורי שקים. "כאן תלוני הלילה. ומחר נראה." אחר כך פרש את המזרון. ישבנו זה בצד זה. הוא הביט בי, נגע בשערותיי ואמר : "מוטב לגזוז לך את השיער - פחות כינים ולכלוך." קם והביא מספריים ומסרק. הוא גזז את שערי ואני שתקתי. קבוצות שערי נפלו ארצה. צר היה לי עליהן. זמן כה רב חלמתי על שפע שערות ארוכות. על צמות. גם בבית היה אבא גוזז את שערי בלי רחמים, כל אימת ששערותי גדלו. טינה הייתה בליבי עליו – תמיד הוא מוצא לנכון לספר אותי. אך מייד התביישתי בטינתי – אחרי הכל הצדק עמו. למחרת עם השכמה העירני אבי, החזירני לצריף והושיבני על אחת המיטות. הוא ליטף את פניי, החליק על ראשי, העלה חיוך חלוש על שפתיו. אחר הרצין ואמר : "קבלתי אזהרה מן האחראי על המחנה. הלה אמר לי, שאם לא תיעלמי מכאן... הוא יהרוג אותך." אבי חיבקני בכוח ובקול רועד הוסיף : "סתם מפחיד. הוא לא יעז לעשות זאת. אבל אילו מצאנו מוצא כאן, הרי שזה היה בטוח יותר." הוא הביט בי בעיניים נפחדות. "אבא אל תדאג לי. אני אחיה," אמרתי לפתע מתוך דחף פנימי. "הוא לא יהרוג אותי, כי עוד מעט אברח מכאן." "ללקה, נברח יחד!" הציע אבי. שקעתי בהרהורים ופחד נפל עלי. בריחה בשניים נראתה לי מסוכנת מדי לגבי שנינו. פרט לסכנת המוות הכרוכה בבריחה עצמה מן המחנה, הרי שאתה בא בגפך לבקש עזרה מאיזה פולני יש שאתה מצליח, אבל אם נבוא בשניים?... הרגשה מוזרה קיננה בי אותו רגע : עם כל האהבה שאני רוחשת לאבי ועם כל ההרגשה הנעימה שניסכת בי בקרבו – חשתי לפתע באי-ביטחון הולך וגובר. סלדתי מהרעיון להיות קשורה אליו, או אל כל איש בעולם. "לא אבא! רק לא ביחד!" נפלטו המילים מפי. אבי הביט בי מזועזע ומופתע כאחד. בוא לא שיער כלל שאני לא אדבק בו ובתוכניותיו. הרגשתי כי אני חייבת לו הסבר. "ביחד הרי זה מסוכן. בהיותך לבדך יהיה לך קל יותר לשמור על עצמך. ולי אל תדאג. אני לא אמות!" הוספתי בביטחה. "יכול אתה לסמוך עלי. אבא, השתדל אתה לעבור את המלחמה ואז ניפגש. לבטח ניפגש!" ניסיתי לרכך את המהלומה בכוח הסבר הגיוני. הוא לא דיבר. לא תומך בהחלטתי וגם לא ניסה להניאני ממנה. רק סקר אותי, הקשיב. לפתע הבחנתי בזווית עינו בדמעה שפרצה וניגרה על לחיו. אותו רגע ראיתיו מחוסר אונים ומעורר רחמים. זוהי לי הפעם הראשונה שאני רואה את אבי בוכה. תמיד היה בעיניי סמל הביטחון והנוקשות. הרגשתי שאני רוצה להיות הרחק מן המקום ומן המצב הזה. דימיתי. שאני חשה כעין ריח-מוות העולה באפי. הרגשה מוזרה מעין הזאת הייתה תוקפת אותי ברגע סכנה. נעשיתי מחוסרת סבלנות. הגיעה עת לזוז, חשבתי. אך בהביטי באבא, נצבט ליבי. נכמרו רחמיי עליו. עלי לעודדו, חשבתי, אבל איך? "אבא הבט ציפורים!" קראתי לפתע. בסדק הרחב שבין הגג והקירות, נתעופפו ציפורים בוא ושוב. "כן, ציפורים," ענה אבא בעצב. "יש אומרים, שאם ציפור נכנסת לתוך הבית, הרי זה סימן למזל." "אני מאמין לך, ללקה." אבי התאמץ להעלות חיוך על שפתיו. שריקות צורמות פילחו את החלל – אות למסדר לפני יציאה לעבודה. טירטור המשאיות נשמע. יצאנו מן הצריף. "לווה אותי עד לקרבת השער הראשי, אבא," ביקשתיו. "טוב, ללקה," אמר בקול שליו. הלכנו היינו נבלעים בין שורות של מאות אנשים, שיצאו למסדר. מסתתרים מעיני הס"ס הלכנו צמודים, כשאנו מחזיקים יד ביד. אבא לחץ את ידי בחוזקה עד לכאב. אך שתקתי. הלחיצה הפיחה בי עידוד. חייכתי אליו והוא החזיר לי חיוך עצוב. אהבתי אותו, אהבתיו מאוד. קמטים עמוקים נחרשו בפניו הרזים. גם גופו הצנום שינהו עד לבלי הכר. הבטתי על בטנו – לפנים הייתה זאת כרס, עכשיו נצטמקה. לפתע השתוקקתי בכל מאודי להישאר על ידו. לא להיפרד. לא ללכת מכאן. תשוקתי עזה הייתה כל כך עד כי האטתי את צעדי. על מנת להאריך את המרחק אל השער. מכונית-משא התקרבה אל השער. העפתי מבט באבא. לחצתי את ידו. "שלום! שמור על עצמך, אבא!" קראתי בחופזה וזינקתי לעבר המכונית. קפצתי על המדרגה שליד תא הנהג. אחזתי בידית הדלת והתכופפתי. וכך עברתי את שער המחנה בלי שמישהו השגיח בי. כשראיתי את השער מאחורי קפצתי על הקרקע ובצעדים איטיים נבלעתי בי העוברים-ושבים ברחוב. הלכתי אדישה ללא שום מטרה. דמותו של אבא לא משה מנגד עיניי. רציתי לבכות, רציתי לצרוח, אולם התאפקתי. אסור היה לי למשוך תשומת-לב. רק בדמיוני פנימה חלמתי שזרועות יקרות מאמצות אותי, שאני חופשייה להזיל דמעות בלי מעצורים ובלי פחד.

 

לינת לילה

 

 ערב. חורף. פתיתי-שלג דקיקים צנחו לאיטם בלי הרף. הרחוב החשוך המה מאנשים. שתי נערות עמדו, כשהן משוחחות בקולות רמים. אולי אשאל אותן? הירהרתי, ובהיסוס קרבתי אליהן. "סליחה," קראתי, איך הנערות היו שקועות בשיחתן ולא השגיחו בי. "סליחה," חזרתי ואמרתי. "אולי אתן יודעות, היכן אפשר למצוא כאן מקום-לינה?" בחנתי היטב את תגובת הנערות. "מקום-לינה?" חזרו על שאלתי והביטו בי בהשתוממות. "ללילה אחד בלבד," מיהרתי להוסיף. "את מחפשת מקום לישון? האם אין לך קרובים? מהיכן את באה?" הנערות הציפו אותי בשאלותיהן ומעיניהן ניבט זיק סקרני. חשתי לא בנוח. שקלתי בליבי, אם לגלות להן מי אני או להחריש. הן לא הסתירו את סקרנותן. חזרו ושאלו בקול רם והדבר עלול היה למשוך עוברים ושבים ולסכן אותי. על מנת להפסיק אמרתי בלחש : "אני יהודיה." הנערות נשתתקו, החליפו ביניהן מבטים מלאי משמעות. אחר-כך אמרה אחת בהיסוס מה ובהנמכת קול : "לא הרחק מכאן ישנו מרתף. אפשר להשיג שם מקום- לינה תמורת תשלום." "טוב," מיהרתי להשיב, "אוכל לשלם. יש לי מעט כסף." הן הראוני את הדרך. התדפקתי על דלת המרתף. אשה בעלת-בשר פתחה לי. "כן ילדה?" שאלה וסקרה אותי מכף רגל ועד ראש. "אמרו לי, כי אוכל לישון אצלך," אמרתי בחוסר וודאות. היא ליכסנה אלי מבט ואמרה : "זה עולה מאתיים זהובים." "אשלם. יש לי." מיהרתי להשיב. האשה הניחה לי להיכנס פנימה. מנורת-נפט חלשה הבהבה מעל הקיר המפוייח. המרתף היה צר וארוך ומלא אנשים, שהיו ישובים, או שכובים על מזרונים פרושים על הרצפה. האנשים היפנו אלי מבטים סקרניים-חדשניים. בעלת המרתף הצביעה על מזרון פנוי. "הנה כאן מקומך," אמרה, "אך יש לשלם מראש." שירבבתי את ידי לתוך ביטנת המעיל, שבה החזקתי את מעט הכסף, שהיה לי. נתתי לבעלת המרתף את מאתיים הזהובים. היא קיפלה את השטרות בקפידה, טמנה אותם בכים שמלתה והסתלקה. התפרקדתי על המסרון בהרגשת רווחה. מה טוב שמצאתי לי מקלט, ולו רק ללילה אחד, הירהרתי. ניסיתי להשתחרר מדאגות יום המחר. הבטתי סביבי. כל שכניי לחדר נראו לי כלא-מקומיים. מן-הסתם מבריחי מזון, חשבתי. בקירבתי שכבה אשה, כבת ארבעים. לפי בגדיה הססגוניים ניכר היה, כי מן כפר היא. האשה קרבה אלי. היבטתי בה בחשד. היא רמזה לי שאקרב. הרכנתי את ראשי לעומתה והיא לחשה : "יהודיה, לא כן?" לרגע היססתי בטרם עניתי : "כן." "ולאן פנייך מועדות, ילדה?" "אל הגטו," אמרתי. עינייה התרחבו מתדהמה ובלי- משים התוותה אות צלב על חזה. אחר אמרה נרעשת : "לא ילגה. אל תעשי זאת. אי-שקט שורר שם. כל הזמן יורים." "אבל יש לי שם קרובי משפחה." "הם לא יוכלו לעזור לך." המשיכה לשכנעני. "לא יהיה זה מן התבונה להיכנס למקום שכזה." שקלי את דבריה בשתיקה. "סעי לכפרים. רק שם בעזרת האל, תעברי את המלחמה," אמרה. "מראייך מראה טוב – כמראה ילדה נוצרייה. ועל הגטו אל תחשבי : "ראיתי תגבורת של גדודים חדשים נכנסו לתוכו," ואחר רגע הוסיפה : "אלוהים יודע במה זה יגמר." שקט נשתרר במרתף המאורך. התכרבלתי על יצועי. עפעפיי כבדו. עיניי החלו להיעצם. מוחי העייף נתרווח ממועקת דאגותיי. עוד רגע ושקעתי בשינה עמוקה, אך לפתע בקצהו השני של המרתף, נשמעו רטינות קולניות של גבר. נחרדתי ; כל חושי נתחדדו. מישהו ניסה להשתיק את האיש הרוטן והדבר כנראה ליבה עוד יותר את חמתו. הוא פנה בטרונייה ל בעלת-הבית, כשקולו הרם מעורר את כל הנרדמים. "אמרי לי," צווח, "ומה אם יעשו סריקה פתאום, מה?" בעלת הבית הצטלבה : "חס וחלילה! אף פעם לא עשו, וגם הפעם, נקווה, יעבור הכל בשקט," אמרה. האזנתי בדריכות. אמנם לא נאמרו דברים במפורש, אך הרגשתי, כי כל טענותיו של אותו גבר – בגללי באו. "אבל יכול לקרות, שדווקא הפעם יערכו סריקה!" רעם הגבר בקולו. "וגם יכול להיות שיגלו את המקום וימצאו..." אנשים ניסו להשתיקו, אך הוא לא שעה בדבריהם : "אם ימצאו מברחים, יענישו במאסר, או בקנס. אבל יהודיה!.." – ושוב הרים את קולו למען ישמעו כולם : "בשביל יהודיה מוציאים להורג!" המרתף נתמלא לחישות. התכרבלתי על משכבי עוד יותר. אלי! חשבתי בליבי, האם יניחוני כאן הלילה, או שיגרשוני ככלב? והן ייתכן גם גרוע מזה : הם עלולים להסגירני! נחרדתי. ליבי פעם בחוזקה עד כי בגדיי זעו על חזי. "תראה, אדוני," אמרה בעלת-הבית. ניכר היה שהיא מנסה הבליג על התרגשותה ולשוות לקולה צליל מרגיע. "אפשר באמת כי שגיתי, ראוי היה לחקור אותה כהלכה. להבא אקפיד יותר, אבל עכשיו, מאחר שהילדה שילמה תמרות מקום לינה ללילה, נניח לה לישון." חשתי הקלה. בכל-זאת מישהו מגן עלי. "וכי איזה ערך יש לכספה לעומת הסכנה שבה היא מעמידה אותנו!" רטן הגבר. גם שאר הנוכחים התחילו לקחת חלק בוויכוח. היו שהחזיקו בדעתו של אותו גבר, והיו שלא הסכימו עמו. שוב חשתי כאילו הקרקע נשמטת ומתחת למזרוני. אורה של מנורת-הנפט היה קלוש, אך המרתף היה בשבילי מואר מדי. רציתי שיהיה חושך. רציתי לא להוות מרכז למבטיהם הדוקרניים של האנשים אשר מסביבי. רציתי להיבלע. כיסיתי את עיניי במעילי כדי לא להיתקל עוד בעיניהם. "מוג-לב אתה," נשמע קולה של אשה, "וגם רחמים אין בליבך!" הסירותי מעט ממעילי מעיניי וראיתי, כי שכנתי היא שיצאה להגן עלי. ורווח לי. היא המשיכה ורעד הורגש בקולה. "הביטו נא וראו אנשים חביבים : רוצה זה לגרש ילדה בלילה, לכפור עז. הרי זאת ילדה. גם לגבי כלב היית מתנהג בייתר רחמים." דממה נשתררה במרתף. עיני האנשים נפנו אל הגבר. "מה כאן ילדה, מה כאן רחמים. היא יהודייה! כלב אינו מסכן אותי, אך מיהודים מוטב להתרחק בימים אלה." ושוב התחילו לרגוש הרוחות. "הירגע סוף-סוף!" פילחה האשה בקולה את המרתף לעברו השני, שבו עמד הגבר. מפוחד אתה? אם יסרקו את השטח ויבואו לכאן אגיד, כי היא בתי." כאן האשה משכתני אליה ממשכבי ואחזה בידי. "וכי לא ראוייה היא שתהא בתי? והרי יש לי ילדים גדולים ממנה." ליבי עבר על גדותיו ונצמדתי אל האשה בהערצה. הגבר פנה אנה ואנה כמחפש חיזוק מצד האנשים ; אך כולם הניבו בשתיקה, בחרו שלא להתערב. לבסוף פלט האיש : "זכרי, אשה, כל האחריות עלייך!" הוא נשכב ברוגזה. האשה רמזה לי לשוב לשכב על מזרוני. היא נזדקפה, הוציאה לחם מתוך תיק-בד גדול, פרסה ממנו פרוסה עב הותחבה אותה לדי באומרה : "אכלי, אכלי, מסכנה שלי." "תודה!" אכלתי את הלחם בתיאבון ובדמעות. עד הבוקר נותרו לי בכל זאת כמה שעות, הרהרתי תוך אנחה. האשה התבוננה בי והוסיפה : "מן הסתם לא אכלת כלל היום? אכלי, אכלי, פעוטה." צדקה האשה – כל אותו היום לא טעמתי דבר. בנגיסות גדולות טרפתי את הלחם. ובין נגיסה לנגיסה טיפחתי בקירבי תקווה : אולי תאספני אשה זאת אליה? אולי עם שחר תאמר לי : בואי ילדה, אאכסן אותך אצלי בבית. המחשבה המהנה הזאת נקטעה על-ידי בעלת- המרתף, שניצבה לפתע לפניי ואמרה : "את תסתלקי מכאן לפני שיאיר השחר." "טוב, תודה," עניתי. מנורת-הנפש פלטה עשן. פיח שחור כיסה אט-אט את זגוגית המנורה. עיניי נעצמו. לפתע חשתי טילטול. בעלת-המרתף עמדה מעלי ולחשה בתקיפות : "קומי, כבר האיר הבוקר, ועכשיו התסלקי." נדמה היה לי, שאך זה עכשיו נרדמתי. העפתי מבט לעבר האשנב הצר, הסמוך לתקרה, ואכן – אור קלוש חדר בעדו. קמתי וסידרתי את בגדיי. מה אעשה, מה אעשה, הרהרתי. שכנתי הייתה עדיין שקועה בשינה עמוקה. החלטתי שעלי להעיר אותה, ויהי-מה. רכנתי מעלייה ולחשתי לתוך אוזניה : "שלום!" היא ניענעה בראשה סתמית, כמי שמגרש זבוב. שוב רכנתי מעלייה ולחשתי. הפעם היא פקחה את עיניה. הביטה בי במעורפל ואז לחשתי בהדרגה : "שלום, גברתי, אני הולכת." ציפיתי שתעכב בעדי, אך היא רק ניענעה בראשה ואמרה : "היי בריאה, ילדה. לכי והיעלמי בעיירות, או בכפרים." היא הפכה אלי את גבה ושקעה שוב בתרדמה עמוקה. חשתי בקרבי אכזבה מרה. בזהירות, על הבהונות, פסחתי על הישנים. בעלת-הבית פתחה לפניי את הדלת בלאט. היא השקיפה החוצה בזהירות ואחר ניענעה בראשה לאות פרידה. הרחוב היה ריק מאדם וסינוור מלובן השלג הצחור. לעיירות – כן, אסע לעיר-מולדתי, עיר קטנה היא – ותוך כדי הרהור כבר ראיתי עצמי פוסעת ברחובותיה של העיר, שכל כך אהבתי לשחק בהם.

 

החדר האחורי

 

כיתתתי את רגלי לאורך הרחוב. גדר ועוד גדר. בית ועוד בית. עץ ועוד עץ. וכאן ביתנו... הנה השער המוכר לי כל-כך, גדר-העץ, הגינה הקטנה שלפני הבית. כמה הם קרובים לי. כמו חברים ותיקים ויקרים. ודאי עוד זוכרים גם הם אותי... עמדתי שם כאדם זקן המעלה זיכרונות נעורים. לא יכולתי להתנתק מן המקום, שבו ביליתי את שנות-חיי הראשונות, השנים המעטות המאושרות עם הוריי ואחיי. שנתיים בלבד עברו מאז ולא נותר לי כלום מלבד הזיכרונות. מיאנתי להאמין שבבית הזה מסתובבים עתה אנשים זרים, ואלה שאהבתים כל-כך אינם חיים עוד. הבטתי בחלון – ראש-אשה הציץ מבעד לזגוגיות. ליבי נפעם. לרגע הצטיירו לפניי פני אמי... אך רק לרגע אחד בלבד, ואחר-כך הביטו בי עיניים קרות וזרות הנתונות בתוך פרצוף זועף. ערב קרב. הכפור גבר. רגלי קפאו. ניתרתי מרגל לרגל, אך לא זזתי משער הבית. נדמה היה לי, שכאן, במקום המוכר והאהוב עלי כל כך, חם לי יותר. חשתי כאליו כל קרש בגדר בזאת מדבר אליי ומנחם אותי. נזכרתי בסיפור "הילדה עם הגפרורים", שאמי נהגה לספר לי בהשכיבה אותי לישון. הילדה שבסיפור הייתה מתחממת באש הגפרורים, ולי אין גם את זה, הרהרתי. עצמתי את עיניי : אולי תופיע פתאום סבתי, כפי שקרה לילדה עם הגפרורים. הערב היה בעיצומו. אנשים מכורבלים בבגדים חמים מיהרו לבתיהם. אחדים העיפו בי מבט, כשואלים : מדוע זה הילדה עומדת בכפור ואינה הולכת הביתה? קיבתי כאבה מרעב. החלטתי, שעלי לעשות דבר-מה על מנת לא לישון תחת כיפת השמיים בכפור הזה. עלי למצוא מכרים של הוריי, אולי יושיטו לי עזרה. נפרדתי מהבית, כאילו היה זה יצור חי. מוכר-הנקניקים שבחנות הסמוכה, היה ידיד טוב של הוריי. פתחתי את דלת החנות. פעמון צלצל מעל לדלת. חם היה בפנים. בחנות דלק אור חיוור, אך לא היה בה איש. נקניקים רבים היו תלוי על קרסים וגירו את תאבוני. אחרי שעה קלה הופיע בעל-החנות מחדר פנימי. "מה את רוצה ילדה?" שאל. "האם אדוני אינו זוכר אותי?" הוא הביט בי משתומם. "אני בתו של מכסימיליאן," מיהרתי לרענן את זיכרונו. נראה היה כי לא שמח כלל לגילוי. "אה, אני כבר נזכר," אמר בפנים מעוותות. אחר הוסיף : "עלייך להיזהר, כאן בעיר עלולים להכירך ולמסור אותך לגרמנים." ניסיתי לעורר מעט רחמים בלב האיש. סיפרתי לו על האסון שפקד את משפחתי, "ועכשיו נותרתי יחידה," אמרתי. "אינני יכול לעזור לך בשום דבר ילדתי. יש לי חנות ואת מסכנת אותי." הוא חתך נתח נקניק והגישו לי. "ועכשיו לכי, לכי." ואחר הוסיף : המצב אצלנו הורע מאוד." הוא פתח לפניי את הדלת בחופזה. יצאתי לרחוב המושלג והקפוא. הלכתי כשאני נוגסת מן הנקניק ודמעות עלבון וחוסר-אונים שוטפות את פניי. כנראה שהלילה אשן במסדרון אחד הבתים, חשבתי. שם מוכר התנוסס על אחד השלטים שברחוב : "מסעדת אולאנובסקי". בעלת-המסעדה הייתה מכרה טובה של הוריי, פעמים רבות ראיתיה בביתנו. אכנס. אולי תושיט לי עזרה. אולי, לפחות תנחם אותי, אכן, גם למעט חום ונחמה הייתי זקוקה על מנת שיהיה בי הכוח להתגלגל הלאה. נכנסתי. האולם היה מלא סועדים. ליד הדלפק עמדה אשה זרה. נכחותה הטיל עלי אימה. ייתכן שהגברת אולאנובסקי איננה עוד בעלת-העסק, הרהרתי בחרדה, בעודי מתבוננת סביבי מיואשת. "את רוצה משהו?" פנתה האשה אלי מעבר לדלפק. "כ-ן, כ-ן," עניתי בגמגום. "ומה הדבר?" שאלה בנעימה אמהית. כוס סודה, בבקשה." לא הייתי צמאה. להפך, מראה הסודה הקרה העבירה צמרמורת בגופי. היא הביטה בי בחשד מה, אך מזגה את הסודה בלי לגרוע עין ממני. נטלתי את הכוס והחילותי לשתות. חשבתי בליבי : אם המזל פנה לי עורף והמכרה של הוריי אינה נמצאת כאן עוד, לפחות אשתה את הסודה לאט כדי להאריך ככל האפשר את שהותי באולם המחומם. רחמיי נכמרו על עצמי וזרם דמעות פרץ מעיניי והתערבב בסודה. האשה הבחינה בדבר. רמזה לי לגשת אליה, אל מאחורי הדלפק, וחקרה אותי לפשר התנהגותי. הסברתי לה והיא אמרה בשקט : "בואי אחריי." חצינו את המסעדה המלאה באנשים. איש לא היסב פניו אלינו נכנסנו למטבח ומן המטבח לקיטון סמוך, שנראה כמחסן. בחדר לא היו חלונות, רק מנורה חלושה דלקה בו. בתווך ישבה אשה ועסקה בהכנת צורכי בישול. הכרתיה מייד. הייתה זאת גברת אולאנובסקי. האשה הכניסה אותי פנימה ושאלה את בעלת-הבית : "האם את זוכרת אותה?" בעלת-הבית מיצמצה בעיניה וקריאה נפלטה מפיה : "ילדתי, ובכן את חיה!" היא קמה וחיבקה אותי. אושר הציפיני. אותו רגע נכנסה לחדר בתה היחידה, ילדה בת גילי. האם הציגה אותי לפניה. הושטתי את ידי לעומתה ואמרתי בהיסוס מה : "ללקה." גם הילדה הושיטה לי את ידה וזרקה מבט נבוך לעבר אמא. "הלנקה." "אני מכירה אותך," אמרתי. "גרתי כאן פעם, בקירבת מקום." היא ניענעה בראשה "אני זוכרת, אני זוכרת אותך," אמרה. האם הציפתני בשאלות על חיי. סיפרתי לה על הוריי. סיפרתי לה על הכל בפרוטרוט. האם אמרה אל הבת : "לכי הלנקה. את לא צריכה להקשיב לכל הדברים האלה. לכי החוצה לשחק." אך הילדה סירבה להישמע. היא הייתה נרגשת מאוד וניגבה בהסתר את דמעותיה ולא גרעה ממני עין. "ומה אוכל לעשות למענך, ילדה מסכנה?" אמרה בעלת-הבית מהורהרת. שתקתי. "יודעת את," אמרה אחרי שהות-מה, "אשתדל למצוא לך מקום-לינה ללילה הזה אצל מכרה שלי." "תודה," עניתי בשמחה גלוייה. היא תלתה בי מבט והוסיפה : "הרי תביני. להחזיקך אצלי לא אוכל, אנשים רבים אוכלים אצלי במסעדה, גם גרמנים, גם שונאי-יהודים מובהקים. אני חוששת מפני אסון." "את צודקת," אמרתי בשיוויון נפש. "אני מבינה." יחסה החביב והשתתפותה בצער ניחמוני. שמחתי על שלא יהיה עלי לבלות את הלילה בחוץ. על מחר נחשוב מחר – הרהרתי בליבי. אך לפתע התפרצה הבת לעבר אמה בצעקה : "את כן תסתירי אותה אצלנו! יש לנו די מקום. היא יכולה להסתתר כאן בקיטון הזה." "מה את מקשקשת הלנקה!" רטנה האם, "אם ימצאו אותה אצלנו יהרגו את כולנו! אסור לנו להסתירה." "לא, לא! את תסתירי אותה כאן. איש לא ימצא אותה כאן." "הלנקה, בבקשה ממך, אל תתערבי. אמא עושה את הטוב שבידה לעשות למען הילדה הזאת," ניסתה האם להרגיעה. "אני רוצה שהילדה תסתתר כאן, בחדר הזה!" פרצה הלנקה בבכי מר. "ש...שקט הלנקה," השתיקה אותה האם בפחד. אך הילדה לא הרפתה. בהנמיכה את קולה יבבה : "לעולם אינך רוצה לעשות מה אני מבקשת. ביקשתי שתקני לי כלב – לא רצית! עכשיו אני מבקשת להסתיר את הילדה הזאת, אינך רוצה!" הלנקה כרעה ברך לרגלי אמה, כשהיא רועדת מבכי ותבעה ממנה בכל תוקף : "כן תשאירי אותה, כן תשאירי אותה!" הסתכלתי בתמונה המוזרה הזאת במבוכה וברגשות מעורבים. לא ידעתי מה עלי לעשות ואיך לנהוג. אותה שעה נפתחה הדלת ואבי הילדה, אדם כבן חמישים, נכנס. הוא היה שתוי והתנדנד בלכתו. בידו החזיק בקבוק יי"ש פתוח. בראותו את בתו המזועזעת ושטופת הדמעות צעק : "מי זה גורם צער למלאכי הקטן? מי מכאיב לאפרוחי הפעוט נשמתי?" הבת מיהרה להתפרק עליו : "הסתירו אותי אצלנו, אבא!" הפצירה בהצביעה עלי. אף כי לא ידע במה מדובר, פסק בהחלטיות : "כמובן שנסתיר אותה, אם זהו רצונה של בתי הפעוטה." האם קפצה ממקומה כנושכת נחש : "אבל קארול! אינך יכול להבטיח דבר שאין ביכולתך לקיימו..." הוא לא ענה. הפנה את מבטו אלי. הניח את בקבוק היי"ש שבידו על השולחן. נאנח ואמר : "בתו של מאכסימיליאן..." "כן," אמרתי. הוא ליטף את ראשי בידו האחת ובשנייה חיבק את בתו. "מסכנה שלנו," אמר. לא ידעתי למי משתינו התכוון. אחר פנה לעבר אשתו, כשעיניו זועמות : "נעשה את מבוקשה של הלנקה." לרגע ירדה דומייה מעיקה. הם הביטו זה בזו בשנאה כבושה ואחר סיננה האשה בין שיניה. "אתה תשלם זאת בראשך!" פנתה ויצאה מן החדר. האב חזר ותפס שוב את בקבוק היי"ש ולגם ממנו לגימה ממושכת. עמדתי נבוכה. הלנקה עקבה אחר כל תנועותיו של האב בהערצה. "אדם צריך לעזור לנצרך! לילד או לזקן. לעזור צריך, זאת חובה קדושה!" הכריז בפנותו לעבר הדלת, "היא דומה לקצונה הפולנית שלנו," הוסיף בהצבעתו בבקבוק לעבר המטבח. "הקצונה הזאת, ובראשם אחיה היקר, כולם אנשים מוגי-לב, בוגדים ואידיוטים. כן בוגדים. בגללם איבדנו את מולדתנו היקרה." לפתע חיבק את בתו בעוז. "את רק את מחזיקה אותי בבית הזה. אלמלא את, מלאכי הקטן, הייתי בורח מכאן זה מכבר." את דבריו האחרונים הביע כמעט בלחש. אחר הריק את הבקבוק עד תומו, הביט בו ואמר : "כן ידידי, נלך למלא אותך..." והוא הלך לכיוון הדלת ומילמל : "אילו רק הייתי צעיר יותר." הוא צא בהשאירו אותי ואת הלנקה לבדנו בחדר. קרבתי אליה, נטלתי את שתי ידיה ונשקתין. היא הביטה בי ועיניה נוצצות. "אנחנו נהיה חברות טובות, נכון?" מילמלתי. "אני יודעת הרבה משחקים, אלמד אותך. טוב?" אולם הלנקה לא הגיבה על דבריי. נדמה היה לי, שאף לא שמעה אשר אמרתי. היא לחשה לי, כשחיוך ממזרי על פניה : "את תראי, עכשיו הם יהיו מוכרחים לקנות לי את הכלב. את תראי. אבל זה הסוד. אל תספרי להם מה שאמרתי..." סודה לא היה לפי רוחי, אך היה עלי להראות כמשתתפת בתוכניותיה על מנת לא לעורר טינה אלי. "וודאי הלנקה. עכשיו הם יקנו לך את הכלב, בלי ספק." ימים ולילות הייתי מבלה בקיטון שליד המטבח. ורק לעיתים רחוקות, בלילה, הייתי יוצאת לטיול קצר. רוב הזמן הועסקתי בקילוף תפוחי-אדמה, בתיקון בגדי המשפחה, בשטיפת כלים. ערב אחד, בקלפי תפוחי- אדמה, שמעתי צחוק שבקע מאולם-האוכל. חולשה תקפתני. הצחוק דמה לצחוקה של אמי. ידיי החלו לרעוד ולא יכולתי להמשיך במלאכת הקילוף. ראיתי עצמי מצפה לה שתשוב. כמו באותו יום בגטו, כאשר יצאה להשיג מעט מזון בשבילנו... כבר חושך. אין רואים אדם. רק פנס אחד דולק בכל הרחוב. ילדה צמודה אל אדן החלון, שולחת מבטה לתוך האפילה, מחכה לאמה. לבטח תשוב, עוד לפני תחילת העוצר. רק עוד כמה דקות. אני אתחיל לספור : אחת, שתיים, שלוש... יום תמים עבר מאז עזבה אמא את הבית. לקחה עמה צרור חפצים. הלכה למכור אותם. אמרה : אין לנו עוד צורך בהם, כבר יצאו מן האופנה. לא עניתי לה, אם כי ידעתי שאין זה נכון. אחת, שתיים... היא תחזור, היא תחזור לפני שמונה. הרי היא ודעת מה מסוכן להתהלך ברחוב אחר שעה זו. היא תחזור. אחת, שתיים, שלוש... אין רואים אדם ברחוב וגם החושך הזה מפחיד אותי. חבל שאין זו שעת יום. הייתי יכולה להבחין באמא חשבה. וגם הזמן היה עובר מהר יותר. אוי, שוב תקף אותי כאב בטן. נשאר עוד קצת מריבת הסלק. אוכל הכול. אמנם חשבתי להשאיר ממנה עד אשר תבוא אמא ותביא מעט לחם, כפי שהבטיחה. אבל אינני יכולה להתאפק. באמת, מדוע אורכת מכירת חפצים כל כך הרבה זמן? חבל שאין לי עכשיו פרוסת לחם. בפעם האחרונה – זה היה לפני שלושה ימים – השיגה אמא חצי קילו לחם. גמרנו עוד באותו יום. זה היה כל כך טוב. ודווקא אז לא הייתה לנו ריבה. כן. מוטב לנקות את הקופסה ביד – בכפית אי-אפשר להוציא את כל הריבה. כשאבא היה איתנו, היה הוא מתגנב אל מחוץ לחומת הגטו ומביא לחם הביתה. אתן, הנשים, מוטב שתשבו בבית. כך היה אומר. נשים... אמנם אני רק בת שמונה, אבל אשה. היכן הנחתי את הראי? הנה הוא הראי הקטן שלי. המממ, עיגולים שחורים מתחת לעיניים. אך לא כל כך בולטים כשל אלה השוכבים שם, על מדרגות הבתים... ואמא עדיין אינה חוזרת. אך מה זאת מה הרעש הזה בחוץ? קללות של גרמנים. זעקות, טרטור מכוניות. צליפות בשוטים. שומעים ברור. זה, כנראה, מעבר לפינה, כי אינני רואה גבר. יורים! היכן את, אמא? - - - שקט. הזעקות נדמו. טרטור המכוניות הולך ומתרחק. חושך. רק פנס אחד דולק בכל הרחוב. אמאלה, היכן אה? אולי מפני הבכי הקולני שלי איני שומעת את צעדיה. ייתכן שהיא פוסעת בשקט על מנת לא למשוך את תשומת-לב הגרמנים ולא להעיר את השכנים... ייתכן שהיא כבר ליד הדלת... הנה, תפתח אותה ואני – מרוב שמחה אבכה. אחבקה בכל כוחותי, והיא תגיד : למה את בוכה טיפשונת? תנגב את פניי ותישק על לחיי ותוסיף : די, די, את רואה שחזרתי, ואני אומר לה : אמא, אל תעזבי אותי עוד. בפעם הבאה קחיני איתך, כי הציפייה כה קשה... אמא תרגיעני. היא תפתח צרור שהביאה עמה, תוציא מתוכו לחם ותאמר : ראי מה הבאתי לך, ללקה, תפרוס כמה פרוסות, תגיש לי ותאיץ בי : תאכלי, ילדה. אחד נשב שתינו זו מול זו. נאכל מן הלחם. אני אומר לה : אמא, אכלתי את כל הריבה שהייתה בקופסה, אבל היא לא תכעס, היא תאמר : טוב עשית, ילדה, ואני אגיד : ידעתי שתחזרי. אם לא בגללי, הרי... אתבייש להמשיך ולומר : הרי בגלל מעט הכסף והבגדים שבארון. והיא תענה בחיוך : איזו ילדה טיפשה יש לי! את יקרה לי מכל דבר שבעולם, האם לא ידעת? דמעות של גיל ישטפו את פניי וחמימות תתפשט בכל גופי – הא אוהבת אותי, אוהבת מאוד! היא : בואי נשכב לישון ילדתי. ואני : אמא אחרי כמה ימים של צום מתים? והיא : אינני יודעת, ללקה. לנו יש לחם גם למחר. ואני : הביטי, אמא. הופיעו אצלי עיגולים שחורים מתחת לעיניים והיא: לך לא יהיו עיגולים שחורים, כי בעוד יום- יומיים נברח מכאן, נמצא לנו מקום שאין בו גטו ויש שם אוכל בשפע. ואני אגיד מהורהרת : את חושבת שנמצא אותו? את מי? את המקום, שאין בו גטו ויש בו אוכל בשפע?... היא : בלי ספק! היא תכסה אותי בשמיכה ותומר : נסי לישון, ללקה. ואני אחזיק בידה ואומר לה : אמא, נברח יחד. והיא : ברור שיחד. תישני, אני כל כך עייפה. אך אני לא אוכל לעצום את עיניי. עד אשר לא אשאל אותה את אותו דבר : אמא את שמעת? היא : מה שמעתי? ואני : את היריות וצליפות השוטים הגרמניים, בדיוק לפני שחזרת. היה לך מזל. כן, היה לי. אני בכיתי וקראתי לך, אמא. והיא : הירגעי, ללקה. את רואה שחזרתי. נו די, די אל תבכי. היא תפנה אלי את גבה וברגע זה אבחין עליו בסימנים אדומים-כחולים – צליפות שוט!... אמא! אמא! – ואשק בזהירות לגבה. היא תכבה את מנורת הלילה, תסב את פניה אלי, תלטף את ראשי, ואני ארגיש את חמימות נשימתה. אמא שלי... פנס-הרחוב כבה. בוקר. תריס נפתח ברעש. עיניי נעצמות מרוב עייפות ובכי. כבשתי את ראשי בזרועותי ונרדמתי על גבי השולחן. אמא לא חזרה. הצחוק דמה לצחוקה של אמי. ישבתי ערירית, מצונפת בפינתי והמשכתי לקלוף. לפתע התפרצה הלנקה לחדרון, כשבידיה גור-כלבים. פניה קרנו באושר. "את רואה, ללקה!" הצטעקה, "סוף-סוף הם נכנעו קנו לי את הכלב!" חשבתי דקירה בלב. הבטתי המומה, על הלנקה ועל הגור חליפות. "אינך שמחה כלל על שקנו לי את הגור?" אמרה בתרעומת. התאמצתי להעלות חיוך על פניי. "כן, הלנקה, אני שמחה." הלנקה העיפה בי מבט נזעם. "מה, את לא אוהבת כלבים? הביטי וראי, כמה הוא נחמד!" "נחמד מאוד," אישרתי את דבריה. פחדי גבר. ואגן, הגור היה נחמד, כולו שחור ואוזניו ארוכות. הושטתי את ידי וליטפתיו. אך בה בשעה חשתי סלידה כלפיו – הוא בא לרשת את מקומי! הוריה מפצים אותה על-ידי כלב זה על מנת לסלק אותי, זה ברור! מי יתן והייתי גור-כלבים! פתאום תפסה הלנקה ומשכה את שמיכתי מעל המיטה. גם את הכר הוציאה וריפדה בלי-המיטה שלי, בפינת החדר, מצע בשביל הכלב. היא הניחה את הכלבלב על הכר וכיסתה אותו בשמיכה. "עכשיו חם לך חביבי שלי? מעכשיו לא תקפא עוד בקור, הלנקה תדאג, שלא יחסר לך דבר." היא הסיבה אלי את פניה מלאי הצער ואמרה : "את יודעת ללקה, כמה הוא היה מסכן? המשפחה שמכרה אותו לאבא, הייתה מלינה אותו בחצר! תארי לעצמך בכפור כזה להלין כלב בחצר. האין זה איום? אנשים בלי לב!" "את צודקת," אמרתי בעצב. "להניח יצור חי לישון בחוץ בכפור, הרי זה באמת מעשה בלתי אנושי" הדלת נפתחה ובעלת-הבית נכנסה בשלווה. ]ניה הביעו צער. היא פנתה ישר אלי ואמרה : "שמעי, ללקה. מישהו ראה אותך והכירך. הוא הפיץ שמועה בין השכנים, שאנחנו מאכסנים יהודים. עכשיו מסוכן להשאירך עוד אצלנו." ידעתי היטב, שאין זה אלא תירוץ : במשך שלושה חודשים תמימים לשהייתי כאן לא ראני איש, שכן לא נהגתי לצאת ממחבואי. הלנקה, אף לא הקשיבה לדברי אמה. היא הייתה טרודה בכלבה. קימצתי את שפתיי לבל אפרוץ בבכי. בעלת- הבית, אשר לא קיבלה כל מענה ממני, ניסתה להמחיש לי את חומרת המצב : "האם היית רוצה לסכן אותנו, את הלנקה?" ניענעתי את ראשי לשלילה. והיא המשיכה "האם את יודעת שאם ימצאוך, חלילה, את גוזרת על כולנו מוות?" "לא, אני לא אישאר כאן אפילו יום, נוסף," גימגמתי ודמעות לחצו את גרוני. "אני לא אמיט עליכם שום אסון." ארזתי את חפציי המעטים בצרור. בעלת-הבית הכינה בשבילי כמה כריכים לדרך ונתנה לי גם מעט כסף. "קחי זאת," אמרה "אמנם זה לא הרבה, אבל מוטב מעט מלא כלום." "תודה, תודה רבה," הודיתי לה ונשקתי את ידיה. בעומדי כבר ליד הדלת אמרה " "תבואי לבקרנו אחר המלחמה." הלנקה, שבמשך כל זמן הכונותיי ליציאה לא גילתה כל התעניינות בי, כאילו לא הייתי קיימת כלל, התפנתה לרגע מן הכלב ואמרה : "כשתבואי אלינו אחרי המלחמה, לא תכירי אותו. הוא יהיה ענק. כי זהו כלב גזעי, גדול, את יודעת?" זרקתי מבט על הכלב : הוא נראה מרוצה, התפרקד על שמיכותיי ונהם בהנאה. לבי התמלא קנאה. יצאתי. היה זה בוקר מעונן וקר. התחלת האביב. שוב מצאתי עצמי עומדת לפני גדר בית-הוריי. שירבבתי ידי אל בין קרשי הגדר וקטפתי בדל ענף, שניצני-עלים ניבטו בו. תחבתיו מתחת לחולצתי עד כי חשתי את דקירותיו הרכות על בשרי. וכך, בהצמידי את הענף אל חזי, הרגשתי כאליו אין אני עוד בודדה. בדל-הענף מגנתי נעשה בשבילי מעין קמיע יקר.

 

ליד קיר בית-הסוהר

 

רצתי יחפה בשדה הרטוב. עוצמת הכפור שלפנות-בוקר צרבה את רגליי. רדפתי אחרי ארנבת אפורה עד שתפשתיה. הרימותי אותה באוזניה הארוכות ואז נשתנה צבעה לשחר. השתוממתי והוצאתיה מידי. אותו רגע שמעתי קול קורא לי. התעוררתי. בעלת-הבית עמדה לידי, ניענעה בכתפי וקראה לי לקום מייד. פקחתי את עיניי. הה, איזה חלום, הרהרתי בליבי. משראתה שאני מטושטשת מתמהמהת, קראה : "קומי! מכונית ז'נדארמים גרמניים באה לכפר." כמו שיתוק אחזני. לא יכולתי להניע איבר. ניסיתי לטשטש את עקבות ההלם שגרמה לי הודעתה, והעמדתי פנים מנומנמים, אם כי התעוררתי כליל. "כבר לקום?" אמרתי בתמימות, כלא יורדת לסוף-דעתה. היא הייתה נרגשת. פחד נשקף מעיניה כאשר ניסתה להסביר לי : "מכונית מלאה גסטאפו... מי יודע מה הם רוצים?" הצטלבה פעמיים ורצה לחדר הפנימי. נתיישבתי על המשכב, שהיה מורכב משני ספסלי-עץ וחבילת קש, ובקדחתנות ניסיתי לסקור את המצב. האם מישהו הלשין עלי? מי יכול היה לעשות זאת? הן איש בכפר הזה אינו יודע כי אני יהודייה אני, אף לא בעלת-הבית ובני-ביתה. בעלת-הבית נתרוצצה מחלון אחד למישנהו, כפיה אינו פוסק מלמלמל תפילות. רועדת בכל גופה ומשלבת את אצבעות ידיה הייתה פעם בפעם משמיעה קריאות : "ישו, מריה הקדושה, עמדו לימיני!" "היא חוששת מפני מצוד על צעירי הכפר," הרהרתי. השערתי נתחזקה על-ידי העובדה, ששתי בנותיה ובנה נעלמו לפתע. אם כך, הרהרתי בליבי, אז לי אין מה לפחוד. בעלת-הבית קרבה אלי ואמרה : "אם ישאלו אותך היכן הילדים, תעני שהם נסעו עוד אתמול ואינך יודעת לאן." "בסדר," אמרתי. ומה אם בכל זאת אותי הם מחפשים ואתי באו לקחת? וכי לא מוטב לי לברוח? אך פתאום נפרצה הדלת בכוח וחבורת הז'נדארמים גרמניים עם אקדחים שלופים נדחקה פנימה. הם המטירו קללות לכל עבר ודחפו את בעלת-הבית. נתכסיתי במעיל מעל לראש להסתיר את עצמי מעיניהם. לפתע נקרע המעיל מעל פניי ופרוץ מעוות זקף בי שתי עיניים מרושעות. העפתי עליו מבט מטומטם. הוא השליך חזרה את המעיל על פניי. נשמתי לרווחה. ובכן, לא אותי הם מחפשים. הזדרזתי לקום ממשכבי. הז'נדארמים הפכו את כל המיטות הארונות, בחשו בכל סיר שהיה בו נוזל, לראות אם אין שם נשק. אחר, ניגשו אל בעלת- הבית ולחצו עליה שתגלה היכן מסתתר בנה. בקול רועד מפחד טענה שאינה יודעת. אחד סטר על לחיה בכוח ואחר איים באקדחו מול אפה. היא התייפהה ונשבעה בכל הקדושים שאינה יודעת. אחד יצאו מן הבית. חשבתי בליבי : מוטב ללכת אחריהם, על-ידי כך מרחיקה אני כל חשד של מסתתרת או מתחמקת. שנית, הייתי סקרנית. אמרתי לבעלת-הבית שאני הולכת לראות לאן הם פנו. "לכי, לכי בתי," עודדתני בדמעות. בחוץ התרוצצו עשרות גרמנים. אחרי חיטוט ובילוש ברפת ובאורווה פנו אל האסם. אחד מהם, גבה-קומה, החזיק נייר בידו ופקד על מלאכה. בהשתמשם בקיל- שונות דקרו והעבירו ערימות קש ממקום למקום. אך לא מצאו דבר. בעל-הנייר הצביע לפתע על ערימת חציר, שכבר דקרו בה קודם לכן, וציווה להעבירה. להפתעתי נתגלה בתחתית הערימה מחבוא בצורת מלונה בעל-הנייר שלף אקדח וציווה בקול אימים : "לצאת או שאני יורה!" הייתה דממה. נראה היה כאילו אין שם איש. הגרמני חזר שוב על איומו, והפעם האדימו פניו מרוב חימה. כולם עמדו דרוכים. מתוך המחבוא זחל אדם החוצה. הוא לא קם על רגליו, אלא נשאר עומד על ארבע כשעיניו מושפלות לקרקע, כאילו ציפה לגזר-דינו, שנראה לו כמובן מאליו. היה עלוב, מושפל, כמו חית- בר מוקפת ציידים, שאין מהם מפלט. כמה שניות עמדו הגרמנים דומם והתבוננו בו, אחר פרצו כולם בצחוק ובגידופים. אחד, מצוייד באלת-גומי, החל חובט בלי רחמים באיש הכורע. הלה רק הסתיר את ראשו בזרועותיו. אחרים בעטו בו. האיש המעונה לא צעק, רק אנקות כאב בקעו מפיו. רחמיי נכמרו על האיש. לא מחמת המכות שהספיגוהו, אלא מחמת השפלתו. דמעות זעם חנקו את גרוני. דם ניגר מאוזנו של האיש. הגרמנים פקדו עליו לקום. הוא קם ועמד כושל על רגליו, בראש מושפל. במשך החודשים ששהיתי במקום נזדמן לי לראותו פעמים ספורות בלבד. לרוב היה מבלה את זמנו מחוץ לבית. כאשר פנה אלי פעם או פעמיים, דיבר בקול שקט והיה ממעט בדיבור. עיניו היו שחורות ותמיד עצובות. גם עכשיו יכולתי לקרוא בעיניו מבוכה וכאב. הגרמנים פקדו עליו לנוע לעבר מכוניתם. הוא הלך, כשדם מטפטף מפניו ומכתים את חולצתו הלבנה. נראה היה, כי אינו מרגיש בדם הניגר מפניו, או שלא אכפת לו, כי לא ניסה כלל לנגבו. הוא הלך מהורהר ובהגיעו למיפתן, היסב את ראשו לעבר המחבוא ולחש : "הלשנה בזוייה!" עכשיו נשתנה ארשת פניו. מעיניו נעלם העצב ומבטו נעשה קר וגאה. עשרות אנשי הכפר עמדו שם כשהם נועצים בו מבטם בשתיקה. לא ידעתי על מה ולמה נתפס האיש, אך באותו רגע גמה בעיניי לאותו גיבור לאומי, גאה ועיקש, שהייתי קוראת עליו בספרים. הוא הלך בלי להיפרד מאיש, אף לא מאימו, שעמדה ליד גדר-החצר וליוותהו בעיניים דומעות. המכונית הגרמנית עזבה את הכפר. הבחנתי בשחר העולה. עין השמש הייתה גדולה ואדומה. המשפחה עמדה המומה עד אשר נעלמה המכונית באופק. כמו רק עכשיו הבינו מה נתרחש. הנשים פרצו בבכי היסטרי. שכנים שעד כה פחדו להוציא את חוטמם מן הבית, יצאו ובאו בהמוניהם. בתוך ההמולה נודע לי, שהבן השתייך למחתרת של לאומנים קיצוניים. כן, כולם היו משוכנעים, שהייתה זאת הלשנה אך מי הלשין? החשד נפל על כפרי אחד, משתף-פעולה ידוע עם הגרמנים. היחידה שקראה בשמו בזעם הייתה הבת הצעירה. השאר לא העיזו לפצות פה מפחד הנקמה. האם רתמה שני סוסים לעגלה ויצאה בדהרה אחרי בנה, כדי לנסות להמתיק את דינו אצל שלטונות הגרמניים. האנשים ניסו לטקס עצה. סיפרו על מקרים של חנינה ומעשי-ניסים למיניהם. לא התערבתי. הוצאתי את הבהמות למרעה. איש לא היה אומר לי דבר גם אילו לא עשיתי זאת – דעתם לא הייתה פנוייה לבהמות. אך אני הרגשתי עצמי נוח יותר במרעה, בין הפרות. השתרכתי לאיטי אחרי עדר פרותיי. השחר החוויר. קרני השמש התפזרו על פני הקרקע המנצנצת מכפור. הלכתי והרהרתי באם שנסעה לנסות להציל את בנה מיד המוות הנאצית. ידעתי, כי כל הפצרותיה יהיו לשווא : הם לא יחוסו עליו, הם יהרגוהו. לכל היותר אולי ירשו לה לראות את פניו לפני הוצאתו להורג. אולי ירשו לה להציץ אליו מבעד לסורג של בית-הסוהר. לפתע זע משהו בקרבי... ...עמדנו דוממים לרגלי חומת בית-הסוהר, אחי בניק, בן האחת עשרה, ואני, אחותו בת התשע, ואחי, אולק, בן השש. בעוד רגע עתידה היא להופיע בחלון שבקומה השלישית. שיחדנו את השוטר בחמישים זהובים והוא הרשה לנו לעמוד כאן ולדבר עמה. לאחר יומיים נודע לנו, כי תפסו את אמא מחוץ לגטו והכניסוה לבית-הסוהר. אמרו לנו, כי תמורת כמה מאות זהובים אפשר לשחררה. לקחנו את כל מה שהיה לנו בבית כדי למכורו בשוק, אך לא מצאנו קונה. התרוצצנו ללוות כסף, לבקש עזרה, אך אנשים השיבו את פנינו ריקם. לכל אחד היו דאגות משלו. רצנו אל מטה הגסטאפו, בכינו וביקשנו רחמים על אמא. השליכו אותנו החוצה והזהירונו לבל נבוא שנית לבל נעזוב את חומת הגטו, שאם לא כן, יירו בנו. "רק אל תבכו," הזהרנו בניק, אחי הגדול, "ובייחוד את, החזיקי מעמד," פנה אלי. "טוב, טוב," אמרתי כשכולי רועדת מהתרגשות. "הנה היא!" קרא אחי הקטן. אמא הופיעה בחלון מאחורי הסורג. ראינו אותה ברור. היא קינחה את אפה במטפחת. "שלום, שלושת היהלומים שלי," אמר בקול חנוק. לא עצרתי בכוח ופרצתי בבכי, "אמא, אמא!" אחי הגדול העיף בי מבט של זעם והצעיר דחפני במרפקו... "אכלתם היום?" שאלה אמא. "כן וודאי," שיקרנו לה זה אחר זה. "וודאי." "גנבנו כיכר לחם מאיכרה אחת," התפרץ אחי הקטן. "לא גנבנו, אמא. קיבלנו," תיקן אחי הגדול. "אולי רוצה את משהו?" שאלתי וקולי רועד. "ילדים, תשמרו על עצמכם," אמרה. "זה מסוכן לבוא לכאן, תשגיחו שהגרמנים לא יתפסו אתכם." "אנחנו נשמרים, אמא," ענינו. "עוד מעט ישחררו אותך, אמא," אמר בניק. "נכון שישחררו אותך מחר?" הוסיף אולק. "כן, ילדים. נכון. הם ישחררו אותי, אולי מחר," אמרה בקול בוכים. "אמא, יהיה טוב, תראי," אמרתי. "יהלומים יקרים שלי," אמרה כמעט בלחש. "מחר נביא לך פירות," הבטיח ניק. "מוטב שתאכלו אתם," אמרה. "לנו אל תדאגי, אמא. נבוא אלייך כל הזמן, כל יום, עד שישחררו אותך," אמרתי. "תהיו זהירים, ילדים, בבקשה," התחננה לפנינו. "אמא, בכל פעם שנבוא, אשרוק לך. אשרוק את השיר, "שם מאחורי ההרים" זה היה לך הסימן שאנחנו פה." היא הנידה את ראשה. "ועוד היום ניגש אל ראש הגסטאפו. נעשה הכל אמא." "את תראי, אנו נצליח. האם רק אותך תפסו?" שאלתי. לא עוד ארבעה אנשים," ענתה. "אולי אותם לא נצליח לשחרר, אבל אותך אמא – בטח!" הוסיף אולק. "האם לא קר לכם ילדים?" שאלה מודאגת. "לא, לא," ענינו. "אמא," אמר בניק, "אני אתן חבל לשוטר, ששומר בשער, וכשנבוא תשלשלי את החבל מן החלון למטה, וכך נוכל להעלות אלייך דברים שנביא לך." "טוב," אמרה בחיוך עצוב. "אמא, אומרים שהמלחמה תיגמר בקרוב, ניסינו להתעודד יחד איתה. "כן, היא תיגמר. ואנחנו נחזור לעירנו," אמרה. "הזוכרים אתם את הבית הישן שלנו?" "וודאי. זוכרים היטב, אמא." "תארי לך, אמא," אמרתי, "איך יקבלו אותנו השכנים, כשיראו כי אנו עוד בחיים." "וגם אבא יבוא לשם?" שאל אחי הקטן. "כמובן שיבוא. הוא חי אי-שם הרחק ובוודאי דואג לנו," אמרה בביטחה. חיוך של אושר התפשט על פני כולנו. אפילו אחי הגדול ניגב דמעות שמחה בחשאי. למחרת נפוצו שמועות, כי הוציאו אותה להורג. רצנו אל מטה הגסטאפו. נטפלנו אל איש ס"ס וניסינו לברר את הדבר. הגרמני הרגיענו : "היא חיה עדיין," אמר. הוא אף הגדיל לעשות בהבטיחו לנו לשחרר אותה. מאושרים ומעודדים יצאנו משם. גנבנו פירות שוק ורצנו אל בית-הסוהר. אחי ניסה לשרוק, אך נכשל – השריקה לא יצאה מפיו. אחר ניסינו כולנו לשרוק ואמא הופיעה בחלון. "אמא, הבטיחו לשחרר אותך!" הודענו לה בהתרגשות. "הלוואי ילדים," אמרה נרגשת. פניה היו נפולים ומתחת לעיניה בלטו עיגולים כהים. אף נדמה היה לי, ששערותיה הלבינו. "שלשלי את החבל!" צעק אחי. היא שילשלה חבל בשתיקה. קשרנו לקצהו את הפירות. "משכי, שיהיה לך לבריאות!" קראנו. "קיבלנו זאת מראש-העיר. במיוחד בשבילך," התלוצץ אחי הגדול. אחי הקטן תקן את דבריו : "גם את אלה גנבנו בשוק," ועוד קודם שהספיק לסיים, ספג מבניק מהלומה במרפק. "תודה לכם, ילדים," אמרה אמא. "אולי בכל זאת תאכלו אתם את הפירות?" "לנו יש שוק שלם!" קראנו. "ילדים," אמרה, "קחו את השעון של אבא ואת מעילו וכל דבר שהוא בעל-ערך, אחר ייצא אחד מכם לכפר הסמוך וימכור שם את כל הדברים, אבל שייזהר מאוד. בעד הכסף תקנו לכם אוכל." "ואם אבא יחזור לא יהיה לו מעיל?" אמרתי. כשאבא יחזור, ילדים, יהיה לו מעיל אחר. ובכן עשו כפי שאמרתי. ותחדלו, בבקשה מכם, מהגניבות בשוק." "ואם לא יהיה לנו עוד כסף, במה לקנות?" הקשה אולק. "אז... ילדים יקרים, תבקשו אוכל. כמו יתומים אחרים," אמרה בעצב. "טוב, אמא," ענינו. "תשמרו אחד על השני, ילדים. את יודעת, ללקה, איך לבשל מרק תפוחי-אדמה? קחי כמה תפוחי-אדמה, ארבע כוסות מים..." עוד באותו לילה מכר אחי בניק, את השעון ומעילו את אבא. סכום הכסף שאחי קיבל בעד החפצים היה נאה ולמחרת בבוקר רצנו אל בית-הסוהר. אחי שרק את שריקת היכר. חיכינו. איש לא נראה בחלון. ליבי ניבא לי רעות. אחי שרק עוד פעם, שריקה רמה יותר ושוב שרק. אני ואחי הקטן הצטרפנו אליו. אמא לא הופיעה. לפתע פרצתי בצחוק רם בלי דעת מדוע. אותי הצחיק אותה המראה שאנו עומדים ושורקים במקהלה בפחד וביאוש. אחי הביט בי בזעם. הוא קרא : "אמא! אמא!" הצחוק טילטל אותי ורעדתי בכל גופי. אחי סטר לי, הפילני ארצה. שכבתי מלוא-קומתי לרגלי קיר בית- הסוהר ויבבתי. לבסוף תפס בניק בידי ומשכני בכוח : "בואי, ללקה. קומי. נסתלק מכאן, לפני שתופסים אותנו. בואי מהר." קמתי. לפתנו איש את אחיו. הלכנו הלוך ובכה חרש... ישבתי במרעה ובכיתי בכי קולני. חשתי כי מישהו עומד עלי. בעלת-הבית עמדה לידי, כשבידה סיר מרק. הביטה בי בעיניים אדומות נפוחות. "מסכנה שלי," אמרה, "שכחנו אותך. לא אכלת כלום במשך כל היום. הנה, אכלי את המרק." "תודה אני לא רעבה," אמרתי ותליתי בה מבט שואל. "הם הרגו אותו, המנוולים," התייפחה, " לא הניחו לי אפילו לראות את הגופה!" בכייה הלך וגבר. בכיתי יחד איתה. אחר קמה, ניגבה את עיניה בסוודר "את יכולה להקדים היום ולבוא הביתה," אמרה. ניענעתי בראשי והיא הלכה, שחוחה, כאילו הזדקנה בבת אחת. עברו שלושה חודשים, בא החורף והכפר שכח את הבן שנרצח. לילה אחד התעוררו אנשי הכפיר לשמע מטח יריות ושעטת סוסים דוהרים. קבוצת פרטיזאנים הזדמנה לכפר וכיתרה את ביתו של משתף-הפעולה. הפרטיזאנים הוציאוהו לחצר וחיסלוהו בכמה יריות. אחר-כך הסתלקו כלעומת שבאו. למחרת בבוקר לא הזכיר איש את מאורע אותו לילה. הכפר נשם לרווחה. ואילו אני חשתי, כי נקמת הפרטיזאנים לא סיימה את הפרשה. כל אותו יום דמיינתי לראות איך מכוניות-הגסטאפו עטות על הכפר, כדי להשליט "סדר". עוד יישפך כאן דם, הרהרתי. ומוטב לי להסתלק מכאן. רצתי בין התלמים, בשדה הקפוא. צפירת רכבת הגיעה אל אוזניי מרחוק. לנסוע... חלמתי, לשמוע את שיקשוק הגלגלים על פסי המסילה. כיוונתי צעדיי לעבר תחנת-הרכבת הסמוכה. התחנה המתה בני אדם. ליד הקופה הזדנב תור ארוך. ניגשתי אל אישה אחת שפניה הביעו רוך. "קני לי, בבקשה, כרטיס לוווארשה." היא הביטה בי מופתעת. "את נוסעת לבדך, ילדה?". "כן, אל דודתי. היא מחכה לי שם," בדיתי בליבי. היא הסתכלה בי באי-אימון ואמרה בלחש : "טוב, אקנה לך כרטיס. אך אל תשבי לידיי. היזהרי היזהרי היטב, ברכבת בודקים תעודות. ובעת הנסיעה מוטב כי תשבי הרבה בבית השימוש." הודיתי לה. העיקר להיות כבר בתוך הקרון. בלי לדעת למה דווקא לווארשה ולאן אפנה בבואי לשם, נסעתי. תמיד שלטה בי ההרגשה, כי בעת הנסיעה ברכבת הזמן עובר מהר יותר. אולי, אי-שם, על אחת המסילות, תסתיים סוף-סוף המלחמה...

 

חופש

 

עשן נישא באוויר. השריפות שאחרי הקרב דעכו והלכו. באופק עוד נשמעו בלי הפסק התפוצצויות פגזים, אשר יצרו כתמים שחורים בשמיים. רבצתי בחפירה הצרה וליבי רגש. אני בת-חורין, כבר עכשיו! מלמלתי לעצמי. הנני אדון לנפשי וגורלי. הגרמנים נסוגו בהשאירם אחרים פגרים רבים. השדה והיער המו עתה מחיילי-השחרור הרוסיים. אני משוחררת! אני חופשייה! חזרתי ואמרתי פעם אחרי פעם כאילו על-מנת לשכנע את עצמי. אחרי שנים ללא תקווה בא עלי השחרור כרעם. הייתי כחולמת. רעדתי בכל גופי מהתרגשות. אולי אבי חי? הרי הבטחתי לו, שניפגש אחרי השחרור, דיברתי אל עצמי בקול ודמעות זרמו מעיניי. האיכר נעמד מעל לחפירה ואמר : "נו, מני'קה, עכשיו אפשר להוציא את הפרות למרעה." הוא אמר זאת ברגילות, כאילו מאם לא קרה. הן לגביו היה באמת כתמול שלשום. "להוציא את הפרות למרעה?" חזרתי בחיוך, כלא מאמינה למשמע אוזניי. "הזדרזי, הסכנה חלפה. החזית הרחק מאיתנו. והפרות מזה שלושה ימים לא טעמו טעם עשב רענן. ובכן, מהרי, מהרי," אמר ונכנס לביתו. מה הוא טיפש, חשבתי בליבי. אינו מעלה כלל על דעתו, שיש לפניי דברים חשובים יותר מפרותיו. עלי למהר ולמצוא את אבי. נכנסתי אל הבית. האיכר ואשתו היו במטבח. "לא אוציא את הפרות למרעה!" הכרזתי בתוקף. הוא הפנה את פרצופו אלי וצעק, כדרכו, בניבול-פה : "מה אמרת, ממזרת?" ליבי נמוג בקירבי. במשך חודשים היה האיש מפליא עלי מכותיו, אם כי לא ידע, כי אני יהודייה. סבלתי הכל בהכנעה. עכשיו נאבקתי עם עצמי. הרגשת החופש, שנשמתי זה לא מכבר, הפיחה בי אומץ. גמרתי אומר בליבי לקרוא תגר על האיש השנוא עלי. חזרתי בקשט ובבטחה : "לא אוציא עוד את פרותיך למרעה." הוא התכווץ כולו בזעף. פניו אדמו עד לתונכי-אוזניו. לפתע תפס סכין מעל השולחן. אשתו קפצה אליו ותפסה בידו. ואני באופן אינסטינקטיבי חטפתי מכסה מעל סיר גדול וסוככתי על עצמי. "מה אמרת, ממזרת מזוהמת – את לא תוציאי את פרותיי? את אומרת להמרות את פי? תיכף ומייד תהפכי תחת ידי לפגר!" צרח. "יאנק!" קראה אשתו, "בשם אלוהים, הנח לה, היא תוציא את הפרות. הירגע." "אני יהודייה," אמרתי, "אני רוצה ללכת מכם. אני רוצה לעזוב אתכם, עלי למצוא את אבי." "יהודייה!" נדהם האיש, "יהודייה מזוהמת! לא, את לא תעזבי את המקום, את לא תקחי לך חופשות מתי שיתחשק לך. בחורף תוכלי ללכת לחפש את אביך, אם הוא לא נרקב שם באיזה מקום. ועד אז את תרעי את פרותיי, זוהמה שכמותך!" "איני יכולה להישאר עוד אצלך! אני חייבת ללכת," עמדתי על דעתי בעקשנות. האיכר הדף את אשתו והנחית בסכינו מכה שפגעה במכסה שבידי. אשתו נסוגה. "ישו הקדוש!" קראה בבהלה. לשמע קריאתה האיכר נרתע, עמד רגע כמהסס ואחר כך השליך מידו את הסכין. רעדתי בכל גופי ולא העזתי לזוז ממקומי. "אני חייבת ללכת," חזרתי ואמרתי. בקול מרושע, אך מאופק, סינן האיכר מבין שיניו : "אילו ידעתי שאני מחזיק בביתי יהודייה מסריחה, לא היית מגיעה ליום הזה." אשתו שנבוכה, פנתה אלי וביקשה : "כולו רוגז עכשיו ואינו חושב מה שהוא מדבר. לכי הוציאי את הפרות, אחר כך נשוב ונשוחח בעניין." יצאתי. החלטתי הייתה נחושה : לחוש את החופש עד תום לברוח מן הפחד ומן השיעבוד! הגעתי לרפת, אך במקום להוציא את הפרות, חמקתי מן הכפר ורצתי כל עוד כוחי בי אל היער. זאת תהיה בריחתי האחרונה! הרהרתי. מעתה לא אהיה עוד כפותה לשום איש בעולם, פרט לאבי. חיי הם החופש עצמו! היער המה גדודי צבא רוסי. החיילים חייכו אלי, השמיעו קריאות. אחדים כיבדוני בביסקוויטים. הרגשת החופש סיחררה את ראשי. ליבי עלה על גדותיו. על כל שאלה שהופנתה אליי עניתי המילה הרוסית היחידה שגורה בפי : "אני יהודייה, אני יהודייה." מצאתי את עצמי פוסעת על הכביש הראשי. שיירה ארוכה של חיילים נתמשכה לבלי סוף. מחשבות התרוצצו במוחי וניסיתי לרכזן. להתחיל בחיפוש אחרי אבא. קודם כל עלי להגיע אל אותה עיר, מקום שם פגשתיו לאחרונה במחנה-הריכוז... המחשבה, שאני עתידה אולי לפגשו, כפי שהבטחתי לו בעת הפרידה, רוממה אותי. רוחי נתקצרה עלי. זירזתי את צעדיי עד שהחילותי לרוץ. רצתי וקראתי : אבא! אבא! – כאילו אני כבר רואה אותו מרחוק, הולך לקראתי...